תוכחה (א-יא)
בפסקה זו הנביא מוכיח את ישראל על כך שהם "נִּשְׁבָּעִים בְּשֵׁם ה' וּבֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יַזְכִּירוּ לֹא בֶאֱמֶת וְלֹא בִצְדָקָה" (א). ה' מבהיר שהוא יודע שישראל הם קשי-עורף "מִדַּעְתִּי כִּי קָשֶׁה אָתָּה וְגִיד בַּרְזֶל עָרְפֶּךָ וּמִצְחֲךָ נְחוּשָׁה" (ד) למרות חטאי עם ישראל, ה' מושיע אותם, למענו: "לְמַעֲנִי לְמַעֲנִי אֶעֱשֶׂה כִּי אֵיךְ יֵחָל וּכְבוֹדִי לְאַחֵר לֹא־אֶתֵּן" (י). הוא מודיע להם את הישועה מראש, כדי שהם לא יחשבו שהצלמים הושיעו אותם "פֶּן־תֹּאמַר עָצְבִּי עָשָׂם וּפִסְלִי וְנִסְכִּי צִוָּם" (ה).
הגאולה (יב-כב)
אחרי שהנביא הוכיח את ישראל ואמר שהוא מודיע על הגאולה, הוא מזמין אותם לשמוע את דבריו: "הִקָּבְצוּ כֻלְּכֶם וּשְׁמָעוּ מִי בָהֶם הִגִּיד אֶת־אֵלֶּה ה' אֲהֵבוֹ יַעֲשֶׂה חֶפְצוֹ בְּבָבֶל וּזְרֹעוֹ כַּשְׂדִּים" (יד). ה' מבהיר שהוא זה שקרא לכובש (שהוא לא מזכיר את שמו) לכבוש את בבל. בפסוקים יז-יט הנביא מבהיר ששמירה על מצות ה' תוביל לשלום ולפיריון. הנביא קורא לישראל לצאת מבבל "צְאוּ מִבָּבֶל בִּרְחוּ מִכַּשְׂדִּים בְּקוֹל רִנָּה הַגִּידוּ הַשְׁמִיעוּ זֹאת הוֹצִיאוּהָ עַד־קְצֵה הָאָרֶץ אִמְרוּ גָּאַל ה' עַבְדּוֹ יַעֲקֹב" (כ), וחוזר שלרשעים לא תהיה גאולה "אֵין שָׁלוֹם אָמַר ה' לָרְשָׁעִים" (כב).