תקציר ישעיהו פרק מ"ב

פרקנו פותח בנבואה העוסקת בעבד ה', נושא שילווה את הפרקים הקרובים. 

ישראל, עבד ה' – יפיץ את התורה והמשפט (א-ט)

עם ישראל המכונה כאן "עַבְדִּי" מתואר כאדם המתנהג בעדינות: לֹא יִצְעַק וְלֹא יִשָּׂא וְלֹא יַשְׁמִיעַ בַּחוּץ קוֹלוֹ: קָנֶה רָצוּץ לֹא יִשְׁבּוֹר...(ב-ג), ויחד עם זאת דואג לעשיית צדק: עַד יָשִׂים בָּאָרֶץ מִשְׁפָּט וּלְתוֹרָתוֹ אִיִּים יְיַחֵילוּ (ד),  ומפיץ לרבים את תורת ה', להיות "לִבְרִית עָם לְאוֹר גּוֹיִם" (ו). מטרתו של עבד ה', עם ישראל, הוא להפיץ את התורה והצדק כדי שעם ישראל יצא מהגלות: "לִפְקֹחַ עֵינַיִם עִוְרוֹת לְהוֹצִיא מִמַּסְגֵּר אַסִּיר מִבֵּית כֶּלֶא יֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ" (ז) וכדי שכל הגויים יכירו בה' ויבינו ש"אֲנִי ה' הוּא שְׁמִי וּכְבוֹדִי לְאַחֵר לֹא־אֶתֵּן וּתְהִלָּתִי לַפְּסִילִים" (ח).

שיר הלל יושר לה' בכל העולם (י-יג)

הנביא קורא לשיר שיר הלל לה' בכל העולם "שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ תְּהִלָּתוֹ מִקְצֵה הָאָרֶץ" (י). את שיר ההלל יש לשיר מכיוון ש"ה' כַּגִּבּוֹר יֵצֵא כְּאִישׁ מִלְחָמוֹת יָעִיר קִנְאָה יָרִיעַ אַף־יַצְרִיחַ עַל־אֹיְבָיו יִתְגַּבָּר" (יג).

ה' יושיע את ישראל (יד-יז)

בפסקה זו ה' מדבר בגוף ראשון על כך שהוא התאפק ושמר על כעסו על העמים, אבל כעת הוא עוד לא יכול להתאפק והוא יושיע את ישראל "וְהוֹלַכְתִּי עִוְרִים בְּדֶרֶךְ לֹא יָדָעוּ בִּנְתִיבוֹת לֹא־יָדְעוּ אַדְרִיכֵם אָשִׂים מַחְשָׁךְ לִפְנֵיהֶם לָאוֹר וּמַעֲקַשִּׁים לְמִישׁוֹר אֵלֶּה הַדְּבָרִים עֲשִׂיתִם וְלֹא עֲזַבְתִּים" (טז). ה' לא יושיע את מי שלא מאמין בו "נָסֹגוּ אָחוֹר יֵבֹשׁוּ בֹשֶׁת הַבֹּטְחִים בַּפָּסֶל הָאֹמְרִים לְמַסֵּכָה אַתֶּם אֱלֹהֵינוּ" (יז).

ישראל חרשים ועורים (יח-כה)

בפסקה זו הנביא מוכיח את העם שלא מתייחסים לנבואות הגאולה: "מִי עִוֵּר כִּי אִם־עַבְדִּי וְחֵרֵשׁ כְּמַלְאָכִי אֶשְׁלָח מִי עִוֵּר כִּמְשֻׁלָּם וְעִוֵּר כְּעֶבֶד ה'" (יט). הנביא מבהיר ש"ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר" (כא) ואפילו שהעם היה במצב בזוי, כעת ה' מושיע אותו ולכן העם צריכים להתעורר לקול הגאולה "מִי בָכֶם יַאֲזִין זֹאת יַקְשִׁב וְיִשְׁמַע לְאָחוֹר" (כג).