משפט הגויים, עליית כורש ולעג לפסלים וליוצריהם (א-ז)

הפרק פותח בקריאה לארצות הרחוקות לבוא למשפט לפני ה' ומוכיח בפניהם שהוא זה שהעיר "מִמִּזְרָח צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ יִתֵּן לְפָנָיו גּוֹיִם וּמְלָכִים יַרְדְּ יִתֵּן כֶּעָפָר חַרְבּוֹ כְּקַשׁ נִדָּף קַשְׁתּוֹ" (ב). הנביא לא מגלה במפורש במי מדובר, אבל חלק מהפרשנים מסבירים שהכוונה כאן לכורש מלך פרס. ה' הוא זה שעורר את כורש, ובכך ניכר שה' הוא זה ששולט בהתרחשות הפוליטית ובהיסטוריה של העולם: "מִי־פָעַל וְעָשָׂה קֹרֵא הַדֹּרוֹת מֵרֹאשׁ אֲנִי ה' רִאשׁוֹן וְאֶת־אַחֲרֹנִים אֲנִי־הוּא" (ד). בסוף הפסקה הנביא מנגיד בין ה' לעובדי הפסלים. הוא לועג לעובדי הפסלים שצריכים לחזק את הפסל מחשש שיפול "אִישׁ אֶת־רֵעֵהוּ יַעְזֹרוּ וּלְאָחִיו יֹאמַר חֲזָק" (ו).

עידוד ישראל לקראת הגאולה הקרבה (ח-כ)

בחלק המרכזי של הפרק הנביא מעודד את ישראל כעם הנבחר והנגאל: "אַל־תִּירָא כִּי עִמְּךָ־אָנִי אַל־תִּשְׁתָּע כִּי־אֲנִי אֱלֹהֶיךָ אִמַּצְתִּיךָ אַף־עֲזַרְתִּיךָ אַף־תְּמַכְתִּיךָ בִּימִין צִדְקִי" (י). הגויים יבושו ויכלמו ואילו עם ישראל יגאל "תִּזְרֵם וְרוּחַ תִּשָּׂאֵם וּסְעָרָה תָּפִיץ אוֹתָם וְאַתָּה תָּגִיל בַּה' בִּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל תִּתְהַלָּל" (טז). בסוף הפסקה הנביא משתמש במטאפורה של הוצאת מים מהמדבר, כמסמלת את הגאולה ואת ההבנה שה' אחראי עליה (יז-כ).

הזמנת האלילים למשפט, עליית כורש וזלזול באלילים (כא-כט)

הפסקה האחרונה בפרק חוזרת לעניין הראשון, ונפתחת בהזמנת הגויים/ האלילים למשפט: "קָרְבוּ רִיבְכֶם יֹאמַר ה' הַגִּישׁוּ עֲצֻמוֹתֵיכֶם יֹאמַר מֶלֶךְ יַעֲקֹב" (כא). הדיון הוא על יכולת הגדת העתידות. הנביא טוען שהאלילים לא הצליחו לנבא את העתידות, ואילו הנבואה בשם ה' הודיעה את העתיד להתרחש: ה' שוב מתואר כמי שהעיר אדם גיבור וכובש "יִקְרָא בִשְׁמִי וְיָבֹא סְגָנִים כְּמוֹ־חֹמֶר וּכְמוֹ יוֹצֵר יִרְמָס־טִיט" (כה). גם כאן הנביא לא מזכיר את כורש בצורה מפורשת, אך הטענה שה' הוא זה שהוביל לעליית אותו גיבור מבהירה שה' אחראי על המהלך ההיסטורי, ולא אלים אחרים, שלהם הנביא לועג בפסוק האחרון שבפסקה "הֵן כֻּלָּם אָוֶן אֶפֶס מַעֲשֵׂיהֶם רוּחַ וָתֹהוּ נִסְכֵּיהֶם" (כט).