הפסוק הראשון הפותח את הפרק עומד בפני עצמו ועוסק באויב ששמו לא נזכר. הנביא מאיים על האויב שברגע שהוא יסיים לשדוד ולפרוע, הוא יקבל את גמולו ויפרע גם הוא "כַּנְּלֹתְךָ לִבְגֹּד יִבְגְּדוּ־בָךְ" (א).
תחינה וישועה (ב-ו)
העם פונים לה' בבקשה לישועה "ה' חָנֵּנוּ לְךָ קִוִּינוּ" (ב). ה' עונה לעם לתחינתו "וְאֻסַּף שְׁלַלְכֶם אֹסֶף הֶחָסִיל כְּמַשַּׁק גֵּבִים שֹׁקֵק בּוֹ" (ד), משמע – שהעם יאסוף את השלל מאויביו כמו ארבה. לאחר מכן העם מכריז על ה' כ"נִשְׂגָּב ה' כִּי שֹׁכֵן מָרוֹם מִלֵּא צִיּוֹן מִשְׁפָּט וּצְדָקָה" (ה).
הבכי על החורבן ותגובת ה' (ז-יא)
פסקה זו מחולקת לשניים: בחלקה הראשון יש בכי על חורבן ותיאור של הרס גדול, ולאחריו ה' מגיב ואומר "עַתָּה אֵרוֹמָם עַתָּה אֶנָּשֵׂא... וְהָיוּ עַמִּים מִשְׂרְפוֹת שִׂיד קוֹצִים כְּסוּחִים בָּאֵשׁ יִצַּתּוּ" (י-יב) – האויבים ישרפו כמו במשרפות ויושמדו כליל.
הצדיק והרשע (יג-יד)
ה' קורא לרחוקים לשמוע על פעולותיו ובעקבות כך – הרשעים והחוטאים בירושלים צריכים לפחד, מכיוון שכמו שאש ה' כלתה את האויבים, כך היא תכלה את הרשעים והחוטאים שבירושלים. לעומתם, הצדיק לא צריך לחשוש "הוּא מְרוֹמִים יִשְׁכֹּן" (טז).
ירושלים ומלכה בישועה (יז-כד)
בפסקה זו מתוארת גדולת המלך, ירושלים וה'. מתואר יופיו של המלך, תיאור המסמל שבח למלך: "מֶלֶךְ בְּיָפְיוֹ תֶּחֱזֶינָה עֵינֶיךָ" (יז). כמו המלך, גם ירושלים תהיה יפה למראה: "חֲזֵה צִיּוֹן קִרְיַת מוֹעֲדֵנוּ עֵינֶיךָ תִרְאֶינָה יְרוּשָׁלִַם נָוֶה שַׁאֲנָן אֹהֶל בַּל־יִצְעָן בַּל־יִסַּע יְתֵדֹתָיו לָנֶצַח וְכָל־חֲבָלָיו בַּל־יִנָּתֵקוּ" (כ), לאחר אלו בא תיאור גדולת ה': "ה' שֹׁפְטֵנוּ ה' מְחֹקְקֵנוּ ה' מַלְכֵּנוּ הוּא יוֹשִׁיעֵנוּ" (כב).