שיר הודיה על ישועה (א-ה)
השיר נפתח בקריאת הודיה "ה' אֱלֹהַי אַתָּה אֲרוֹמִמְךָ אוֹדֶה שִׁמְךָ כִּי עָשִׂיתָ פֶּלֶא עֵצוֹת מֵרָחֹק אֱמוּנָה אֹמֶן" ולאחר מכן ישנו פירוט על הישועה: ה' הפך עיר חזקה לגל (אבנים), עיר בצורה ל"לְמַפֵּלָה" (ב). בסוף השיר ה' מתואר כמי שהכניע את האויב.
"משתה" לעמים (ו-ח)
בפסקה זו מובא תיאור של ה' שמכנס את העמים בירושלים, ועורך להם משתה "מִשְׁתֵּה שְׁמָרִים שְׁמָנִים מְמֻחָיִם שְׁמָרִים מְזֻקָּקִים". טיב המשתה והמתרחש שם, שנוי במחלוקת. שד"ל מפרש שמדובר במשתה של שמחה "והנה ישעיה אומר כאן דרך משל כי על ידי התשועה שיעשה ה' לישראל... יעשה משתה לכל העמים, כי כלם ישמחו ויעלזו על מפלת בבל". לעומת זאת ראב"ע ורד"ק מפרשים את המשתה כפורענות לגויים: "והוא דרך משל על הכוס שישתו שם, כמו שאמר כי כאשר שתיתם על הר קדשי ישתו כל הגוים... וכל זה משל למהומות ה' שבהן הם עצמם יהרגו אחד את חברו, כמו שאמר ועלתה ידו על יד רעהו" (רד"ק). בכל מקרה המשתה הוא כחלק מהתשועה של עם ישראל, בין אם הגויים ישתתפו בשמחת הישועה או שיהיו חלק מהפורענות של אויבי ישראל.
שיר הודיה על ישועה (ט-יב)
החלק השלישי של הפרק חוזר לשיר הודיה "וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הִנֵּה אֱלֹהֵינוּ זֶה קִוִּינוּ לוֹ וְיוֹשִׁיעֵנוּ זֶה ה' קִוִּינוּ לוֹ נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בִּישׁוּעָתוֹ" (ט). בקטע זה מואב מייצג את הרשעה, ובהקשר הזה חוזרים מונחים מתחילת הספר לגבי השפלת הגאים: "וּמִבְצַר מִשְׂגַּב חוֹמֹתֶיךָ הֵשַׁח הִשְׁפִּיל הִגִּיעַ לָאָרֶץ עַד־עָפָר" (יב).