הכותרת של פרקנו היא "משא דמשק" למרות שרק פסוקים א-ג עוסקים במפורש בארם, ואילו המשך הפרק מתייחס גם לישראל שנופלים ביחד אתם.

חורבן דמשק ואפרים (א-ג)

א מַשָּׂא דַּמָּשֶׂק הִנֵּה דַמֶּשֶׂק מוּסָר מֵעִיר וְהָיְתָה מְעִי מַפָּלָה. ב עֲזֻבוֹת עָרֵי עֲרֹעֵר לַעֲדָרִים תִּהְיֶינָה וְרָבְצוּ וְאֵין מַחֲרִיד. ג וְנִשְׁבַּת מִבְצָר מֵאֶפְרַיִם וּמַמְלָכָה מִדַּמֶּשֶׂק וּשְׁאָר אֲרָם כִּכְבוֹד בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל יִהְיוּ נְאֻם ה' צְבָאוֹת. {פ}

בעקבות החורבן (ד-יא)

מופיעות כאן שלוש פסקאות המתחילות במילים "ביום ההוא": בפסקה הראשונה (ד-ו) הנביא מתאר את השארית שתישאר מישראל וארם: "וְנִשְׁאַר־בּוֹ עוֹלֵלֹת כְּנֹקֶף זַיִת שְׁנַיִם שְׁלֹשָׁה גַּרְגְּרִים בְּרֹאשׁ אָמִיר" (ו). בעקבות זאת הנביא מתאר בפסקה השנייה (ז-ח) הכרה אנושית בה': "בַּיּוֹם הַהוּא יִשְׁעֶה הָאָדָם עַל־עֹשֵׂהוּ וְעֵינָיו אֶל־קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל תִּרְאֶינָה" (ז). ובפסקה השלישית (ט-יא) הנביא מתאר את השבתת העבודה הזרה - מקור הפורענות: "כִּי שָׁכַחַתְּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵךְ וְצוּר מָעֻזֵּךְ לֹא זָכָרְתְּ" (י). אמנם היתה אז תחושה של הצלחה "בְּיוֹם נִטְעֵךְ תְּשַׂגְשֵׂגִי" אך לפתע "נֵד קָצִיר בְּיוֹם נַחֲלָה וּכְאֵב אָנוּשׁ" (יא).

פורענות גם לעמים (יב-יד)

נחמת הנביא לישראל כי העמים הרבים שיגיעו כמים רבים לפגוע בישראל, יענשו גם הם בגלל שה' יהדוף אותם "כְּמֹץ הָרִים לִפְנֵי־רוּחַ וּכְגַלְגַּל לִפְנֵי סוּפָה" (יג). המצב יראה חסר תקוה, אך ברגע האויב יעלם: "לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה בַלָּהָה בְּטֶרֶם בֹּקֶר אֵינֶנּוּ זֶה חֵלֶק שׁוֹסֵינוּ וְגוֹרָל לְבֹזְזֵינוּ".