הנבואה הראשונה לאחז (א-ח)

הפסוק הראשון בפרק מציין את הרקע ההיסטורי של הנבואה, שמתואר במלכים ב ט"ז, ו-יח, שם מסופר על האיום של פקח בן רמליהו מלך ישראל ורצין מלך ארם על אחז מלך יהודה. אחז, שכנראה חשש מהאיום הזה, פנה לתגלת פלאסר מלך אשור וביקש ממנו לשתף פעולה ולפגוע בארם ובממלכת ישראל תמורת כסף וזהב מאוצרות המקדש.

ה' פונה לישעיהו ומבקש ממנו להיפגש עם אחז ולומר לו "הִשָּׁמֵר וְהַשְׁקֵט אַל־תִּירָא וּלְבָבְךָ אַל־יֵרַךְ מִשְּׁנֵי זַנְבוֹת הָאוּדִים הָעֲשֵׁנִים הָאֵלֶּה" (ד). הנביא פורס בפני אחז את המהלך הפוליטי של פקח ורצין: לפרוץ לירושלים, להוריד את אחז מהמלוכה ולהמליך אדם אחר. ה' מכריז הכרזה שבהמשך תהפוך לביטוי שגור על לשוננו: "לֹא תָקוּם וְלֹא תִהְיֶה" (ז).

נבואה נוספת לאחז (י-יז)

הפסקה הקודמת הסתיימה ברמיזה שאחז לא מאמין לדברי הנביא, וכעת ישעיהו פונה שוב לאחז והפעם הוא שואל אותו אם הוא מעוניין באות שהנבואה תתגשם והאיום יוסר מעליו. אחז נמנע מלנסות את ה', אך הנביא בכל זאת מציג בפניו אות: ה"עלמה" (ייתכן שהיא אשת ישעיהו, וייתכן שהיא אישה צעירה אקראית) תלד בן, ששמו הוא עמנואל, ועוד לפני שהוא ידע לבחור בטוב וברע – האיום יוסר מעליך.

"ביום ההוא" – עליית אשור (יח-כה)

לאחר שתי הנבואות לאחז, הנביא מתאר בפסקות קצרות המתחילות במילים "והיה ביום ההוא" מה יקרה ביום עלייתה של אשור על הארץ. הנביא מתאר חורבן קשה וטוטאלי, בעיקר של החקלאות והטבע בארץ. ניתן להתלבט לאיזה אירוע היסטורי הנביא מכוון. ייתכן שהכוונה היא לחורבן ממלכת ישראל (שעוד לא התרחשה בימי אחז). לפי זה הנביא מעודד את אחז לא לעשות דבר עם האיום מממלכת ישראל ומממלכת ארם, מכיוון שגם כך ממלכת ישראל תחרב. אפשרות אחרת היא שהנביא מכוון לחורבן יהודה. לפי זה הנביא מעודד את אחז לא להצטרף למלך אשור, מכיוון שבסופו של דבר, אשור יפגעו גם בו.