פרק ו' שונה מהפרקים האחרונים. בניגוד אליהם, הנבואה שנזכרת כאן, מובאת במסגרת חזון נבואי, שחלק מהפרשנים ראו בו גם את חזון ההקדשה של הנביא ישעיהו, אך אין הסכמה רחבה בנוגע לסוגיה הזאת.
תיאור השכינה (א-ד)
הנביא מתאר את את מה שהוא רואה בשנת מות המלך עוזיהו: ה' יושב על כסא גדול, ושוליו (כנראה של גלימה) מכסים את היכל ה'. למעלה ממנו עומדים שרפים בעלי שש כנפים: שתיים מכסים את הפנים, שתיים מכסים את הרגלים ובשתיים הנותרות, השרפים עפים. השרפים קוראים זה לזה ומצהירים "קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה' צְבָאוֹת מְלֹא כָל־הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ" תוך כדי שבית ה' מתמלא בעשן.
הנביא בחזון (ה-ח)
בשלב הזה הנביא מתעד את תחושתיו. הוא חושש לחייו מכיוון שהוא איש "טמא שפתים" והוא ראה בעיניו את ה'. בעקבות דבריו ניגש אחד השרפים לנביא ונגע על פיו עם "רצפה" (=גחלת) וכך "חטאתו" של הנביא מכופרת. לאחר מכן הנביא שמע את קול ה' שואל "אֶת־מִי אֶשְׁלַח" והנביא מיד מתנדב "הִנְנִי שְׁלָחֵנִי".
הנבואה (ט-יג)
לאחר שהנביא מתנדב, ה' מגלה בפניו מה מטרת השליחות. ניתן להבין את השליחות כציווי 'להשמין' את לב העם – לגרום ללב שלהם להיות שמן ואטום מלשמוע את דברי הנבואה. אפשרות אחרת להבין היא שליבו של העם אטום ולכן לא ישמעו לדברי הנביא. ישעיהו שואל עד מתי ימשך המצב הקשה הזה, והתשובה היא - עד החורבן.