ספר ישעיהו פותח את ספרי "נביאים אחרונים": ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל ותרי עשר. בתקצירים לא נוכל להציג את המחלוקות בנוגע לחלוקת הפסוקים, ונציג בדרך כלל עמדה אחת מרכזית. לא נתמקד בשאלה האם הפסקאות הן חלק מנבואה אחת או נבואות שונות שקשורות זו לזו. כמו כן, כשאין בכך צורך מהותי, לא נדון בשאלת זמנה של הנבואה הנידונה. דיונים רחבים יותר העוסקים בגבולות הנבואות וזמנן ניתן למצוא בקצרים האחרים או במאמרים ובשיעורים על אותו הפרק.
פתיחה (א)
כמו שאר ספרי הנבואה, הספר נפתח בכותרת על הנביא וזמנו. ישעיהו בן אמוץ ניבא בממלכת יהודה בימי מלכותם של עוזיהו, יותם, אחז וחזקיהו. כפי שנראה בהמשך, עוזיהו, אחז וחזקיהו מוזכרים בספר בצורה מפורשת ואילו יותם לא נזכר בספר.
פשיעה וחורבן (ב-ט)
הנביא פותח את נבואתו הראשונה ומזמין את השמים והארץ לשמוע את דבריו. הוא מאשים את עם ישראל בבגידה בא-להיו "בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי וְהֵם פָּשְׁעוּ בִי" (ב). הנביא תוהה "עַל מֶה תֻכּוּ עוֹד?", לאמור, העונש לא מספיק עבורכם ואתם ממשיכים לחטוא. בתחילה הנביא משתמש במטאפורה, לפיה הגוף של השומעים מדמם מפצעים חמורים, ולאחר מכן עובר לדבר על המציאות: "אַרְצְכֶם שְׁמָמָה עָרֵיכֶם שְׂרֻפוֹת אֵשׁ אַדְמַתְכֶם לְנֶגְדְּכֶם זָרִים אֹכְלִים אֹתָהּ וּשְׁמָמָה כְּמַהְפֵּכַת זָרִים" (ז). הנביא מבהיר לעם שכמעט גם ירושלים נחרבה כסדום ועמורה, אך ה' "הוֹתִיר לָנוּ שָׂרִיד" (ח). נדמה שהנביא מדבר על חורבן ערי יהודה כחלק ממסע סנחריב שהתרחש בסוף ימי נבואתו.
פולחן צריך לבוא עם התנהגות מווסרית ראויה (י-יז)
בפסקה זו מזמין הנביא את קציני סדום ואת עם עמורה לשמוע את דבריו. הנביא טוען בפני שומעיו שהקורבנות והעבודה במקדש לא רצויים לפני ה' כשאין מאחוריהם תשתית מוסרית. יש לשפוט יתום ואלמנה, לחדול מלעשות רע, ולדרוש משפט.
ניתן לשוב בתשובה (יח-יט)
הנביא פותח בקריאה "לְכוּ־נָא וְנִוָּכְחָה" (יח) ומבהיר שאין חטא שאי אפשר לתקנו: גם אם החטא יהיה כמו שני – הוא יוכל להלבין כשלג. גם אם החטא יהיה כמו תולעת אדומה – הוא יוכל להלבין כצמר לבן וצחור. הנביא מסכם שהדברים תלויים בעם: אם הם ישמעו – "טוּב הָאָרֶץ תֹּאכֵלוּ" (יט) ואם לא "חֶרֶב תְּאֻכְּלוּ" (כ).
השחיתות והתיקון (כא-לא)
פסקה זו נפתחת בקריאת קינה "אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה" (כא). הנביא מקונן על כך שהעיר הנאמנה, עיר הצדק הפכה להיות עיר השחיתות. אך הקינה לא מובילה את הנביא לייאוש אלא לפתרון: ה' יסיר את הרשעים ואת המושחתים ויציב מחדש בירושלים את השופטים "כְּבָרִאשֹׁנָה" (כו) ולאחר מכן ירושלים תשוב להיות עיר הצדק. המסקנה החשובה היא: "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה" (כז).