תקציר ירמיהו פרק נ"א

האויבים בבבל, עם ישראל יוצא מבבל (א-יד)

הנביא מתאר כיצד האויב משחית את בבל "וְנָפְלוּ חֲלָלִים בְּאֶרֶץ כַּשְׂדִּים וּמְדֻקָּרִים בְּחוּצוֹתֶיהָ" (ד). במקביל הנביא קורא לישראל ויהודה לצאת מבבל "נֻסוּ מִתּוֹךְ בָּבֶל וּמַלְּטוּ אִישׁ נַפְשׁוֹ אַל־תִּדַּמּוּ בַּעֲו‍ֹנָהּ כִּי עֵת נְקָמָה הִיא לַה' גְּמוּל הוּא מְשַׁלֵּם לָהּ" (ו). הנבואה מציגה את בבל כמי שחשבה שהיא שלטה בעולם, אך כעת היא אומללה "פִּתְאֹם נָפְלָה בָבֶל וַתִּשָּׁבֵר הֵילִילוּ עָלֶיהָ קְחוּ צֳרִי לְמַכְאוֹבָהּ אוּלַי תֵּרָפֵא" (ח). בהמשך מתואר שוב כיצד האויב פוגע בבבל.

גדולת ה' ואפסות האלילים (טו-יט)

בפסקה זו מדוגשת גדלותו של ה' מול אפסות האלילים. ה' הוא בורא העולם, ושולט בגרמי השמיים "עֹשֵׂה אֶרֶץ בְּכֹחוֹ מֵכִין תֵּבֵל בְּחָכְמָתוֹ וּבִתְבוּנָתוֹ נָטָה שָׁמָיִם" (טו), אך הפסלים הם שקר ואין בהם רוח, כי הם נוצרים על ידי בני האדם. פסקה זו היא חזרה על הנבואה שבפרק י', פסוקים יב-טז.

הגעת האויב וחרדת העיר (כז-לב)

קטע זה נפתח בחלק שירי המציג כיצד כל חלק בבבל יפגע עם חזרה על שורש נפ"צ. "מַפֵּץ־אַתָּה לִי כְּלֵי מִלְחָמָה וְנִפַּצְתִּי בְךָ גּוֹיִם וְהִשְׁחַתִּי בְךָ מַמְלָכוֹת. וְנִפַּצְתִּי בְךָ סוּס וְרֹכְבוֹ וְנִפַּצְתִּי בְךָ רֶכֶב וְרֹכְבוֹ" (כ-כא). לאחר מכן הנביא מתאר כיצד האויב יגיע על בבל, ויש להשמיע קול שופר המבשר מלחמה. הנביא קורא לעמים רבים לעלות למלחמה על בבל. חיילי בבל נדמים כנשים שלא יכולים להילחם "חָדְלוּ גִבּוֹרֵי בָבֶל לְהִלָּחֵם יָשְׁבוּ בַּמְּצָדוֹת נָשְׁתָה גְבוּרָתָם הָיוּ לְנָשִׁים" (ל).

קינת ירושלים, העונש לבבל והקריאה לצאת מבבל (לג-נא)

העיר ירושלים מדברת באופן ישיר ואומרת "אֲכָלַנִי הֲמָמַנִי נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל הִצִּיגַנִי כְּלִי רִיק בְּלָעַנִי כַּתַּנִּין מִלָּא כְרֵשׂוֹ מֵעֲדָנָי הֱדִיחָנִי" (לג) – כלומר היא מבכה כיצד בבל פגעה בה. ה' עונה ואומר "הִנְנִי־רָב אֶת־רִיבֵךְ וְנִקַּמְתִּי אֶת־נִקְמָתֵךְ וְהַחֲרַבְתִּי אֶת־יַמָּהּ וְהֹבַשְׁתִּי אֶת־מְקוֹרָהּ" (לו), ומתאר כיצד האויבים יעלו על בבל כמו ים שישטוף אותה. תיאור זה חוזר על עצמו במהלך הפרק וקשור לסביבה שבה נמצאת בבל – מקום פורה שסבל לעיתים תכופות מגאות הנהרות, הפרת והחידקל: "עָלָה עַל־בָּבֶל הַיָּם בַּהֲמוֹן גַּלָּיו נִכְסָתָה" (מב).

שתי פסקות המנבאות את חורבן בבל (מז-נח)

שתי הפסקות שלפנינו (מז-נא; נב-נח) מתחילות באותו אופן "לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים" (מז, נב) ומתייחסות לכך שהאויב יגיע לבבל ויחריב אותה. בפסקה הראשונה נזכרים הפליטים מעם ישראל "פְּלֵטִים מֵחֶרֶב הִלְכוּ אַל־תַּעֲמֹדוּ זִכְרוּ מֵרָחוֹק אֶת־ה' וִירוּשָׁלִַם תַּעֲלֶה עַל־לְבַבְכֶם. בֹּשְׁנוּ כִּי־שָׁמַעְנוּ חֶרְפָּה כִּסְּתָה כְלִמָּה פָּנֵינוּ כִּי בָּאוּ זָרִים עַל־מִקְדְּשֵׁי בֵּית ה'" (נ-נא)

כתיבת הנבואות על בבל (נט-סד)

ירמיהו מצווה את שריה בן נריה, שגלה לבבל להראות למלך בבל את הנבואות: "כְּבֹאֲךָ בָבֶל וְרָאִיתָ וְקָרָאתָ אֵת כָּל־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה" (סא). לאחר ששריה יקריא את הנבואות למלך בבל, עליו להשליך את המגילה לנהר פרת "וְאָמַרְתָּ כָּכָה תִּשְׁקַע בָּבֶל וְלֹא־תָקוּם מִפְּנֵי הָרָעָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵבִיא עָלֶיהָ וְיָעֵפוּ" (סד). הפרק מסתיים בחתימה "עַד־הֵנָּה דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ", מכיוון שהפרק הבא והאחרון הוא למעשה חזרה על הפרק האחרון שבספר מלכים המתאר את החורבן.