הבצורת בירושלים, תחינת העם ותשובת ה' (א-י)

בפסקה זו מתואר כיצד בצורת קשה פקדה את ירושלים: "אָבְלָה יְהוּדָה וּשְׁעָרֶיהָ אֻמְלְלוּ קָדְרוּ לָאָרֶץ וְצִוְחַת יְרוּשָׁלִַם עָלָתָה... בַּעֲבוּר הָאֲדָמָה חַתָּה כִּי לֹא־הָיָה גֶשֶׁם בָּאָרֶץ בֹּשׁוּ אִכָּרִים חָפוּ רֹאשָׁם" (ב). בעקבות הבצורת העם פונים לה' "אִם־עֲו‍ֹנֵינוּ עָנוּ בָנוּ ה' עֲשֵׂה לְמַעַן שְׁמֶךָ כִּי־רַבּוּ מְשׁוּבֹתֵינוּ לְךָ חָטָאנוּ... לָמָּה תִהְיֶה כְּאִישׁ נִדְהָם כְּגִבּוֹר לֹא־יוּכַל לְהוֹשִׁיעַ?" (ז-ט). ה' עונה לעם ואומר להם "כֵּן אָהֲבוּ לָנוּעַ רַגְלֵיהֶם לֹא חָשָׂכוּ וַה' לֹא רָצָם עַתָּה יִזְכֹּר עֲו‍ֹנָם וְיִפְקֹד חַטֹּאתָם" (י).

דו שיח בין ה' והנביא (יא-טז)

ה' פונה אל הנביא ומבקש ממנו שוב לא להתפלל בעד העם "כִּי יָצֻמוּ אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ אֶל־רִנָּתָם וְכִי יַעֲלוּ עֹלָה וּמִנְחָה אֵינֶנִּי רֹצָם כִּי בַּחֶרֶב וּבָרָעָב וּבַדֶּבֶר אָנֹכִי מְכַלֶּה אוֹתָם" (יב). הנביא מזדעק לשמע דברי ה' ואומר שהנביאים אומרים לעם שיהיה שלום בירושלים! ה' מבהיר לירמיהו שמדובר בנביאי שקר "וְתַרְמִית לִבָּם הֵמָּה מִתְנַבְּאִים לָכֶם" (יד), שגם הם יהיו בין הנפרעים "וְשָׁפַכְתִּי עֲלֵיהֶם אֶת־רָעָתָם" (טז).

קינה (יז-יח)

בקינה זאת ניתן לזהות באופן ברור שה' הוא המקונן בגלל הפתיחה "וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה". ה' מקונן על המצב הקשה של העיר "תֵּרַדְנָה עֵינַי דִּמְעָה לַיְלָה וְיוֹמָם וְאַל־תִּדְמֶינָה כִּי שֶׁבֶר גָּדוֹל נִשְׁבְּרָה בְּתוּלַת בַּת־עַמִּי מַכָּה נַחְלָה מְאֹד... אִם־יָצָאתִי הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה חַלְלֵי־חֶרֶב וְאִם בָּאתִי הָעִיר וְהִנֵּה תַּחֲלוּאֵי רָעָב כִּי־גַם־נָבִיא גַם־כֹּהֵן סָחֲרוּ אֶל־אֶרֶץ וְלֹא יָדָעוּ" (יז-יח).

תחינה (יט-כב)

בעקבות דברי ה' העם תוהה מדוע ה' לא מושיע אותם "הֲמָאֹס מָאַסְתָּ אֶת־יְהוּדָה אִם־בְּצִיּוֹן גָּעֲלָה נַפְשֶׁךָ מַדּוּעַ הִכִּיתָנוּ וְאֵין לָנוּ מַרְפֵּא?" (יט). העם מודה בחטאו "יָדַעְנוּ ה' רִשְׁעֵנוּ עֲו‍ֹן אֲבוֹתֵינוּ כִּי חָטָאנוּ לָךְ" (כ) ואף מכיר בגדלות ה' "הֲיֵשׁ בְּהַבְלֵי הַגּוֹיִם מַגְשִׁמִים וְאִם־הַשָּׁמַיִם יִתְּנוּ רְבִבִים הֲלֹא אַתָּה־הוּא ה' אֱלֹהֵינוּ וּנְקַוֶּה־לָּךְ כִּי־אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת־כָּל־אֵלֶּה" (כב). בפרק הבא תובא תשובת ה'.