תקציר ירמיהו פרק ט"ז

הילדים והוריהם ימותו בירושלים (א־יג)

בפתח נבואה זו קורא ה' לנביא ומצווה אותו "לֹא־תִקַּח לְךָ אִשָּׁה וְלֹא־יִהְיוּ לְךָ בָּנִים וּבָנוֹת בַּמָּקוֹם הַזֶּה" (ב) והסיבה היא שהילדים והוריהם עומדים למות כחלק מחורבן ירושלים. על הנביא נאסר גם ללכת לנחם את האבלים על מות קרוביהם "כִּי־אָסַפְתִּי אֶת־שְׁלוֹמִי מֵאֵת הָעָם הַזֶּה נְאֻם־ה' אֶת־הַחֶסֶד וְאֶת־הָרַחֲמִים" (ה). על אף שה' אומר "לֹא־אֶתֵּן לָכֶם חֲנִינָה" (יג),

נחמה - הגאולה מבבל תהיה יותר גדולה מגאולת מצרים (יד-טו)

בין שתי נבואות הפורענות מובאת פסקת נחמה קצרה, המתארת את הגאולה מבבל כמשמעותית אפילו יותר מיציאת מצרים: "לָכֵן הִנֵּה־יָמִים בָּאִים נְאֻם־ה' וְלֹא־יֵאָמֵר עוֹד חַי־ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. כִּי אִם־חַי־ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹן וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדִּיחָם שָׁמָּה וַהֲשִׁבֹתִים עַל־אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתָם" (יד-טו).

נבואת פורענות (טז־יח)

ה' יקרא ל"דיגים" ול"צידים", כינוי לאויב, שיבוא ו"ידוג" או "יצוד" את עם ישראל: "הִנְנִי שֹׁלֵחַ לְדַיָּגִים רַבִּים נְאֻם־ה' וְדִיגוּם וְאַחֲרֵי־כֵן אֶשְׁלַח לְרַבִּים צַיָּדִים וְצָדוּם מֵעַל כָּל־הַר וּמֵעַל כָּל־גִּבְעָה וּמִנְּקִיקֵי הַסְּלָעִים" (טז). פורענות זאת היא תוצאה של חטאי ישראל בארץ: "וְשִׁלַּמְתִּי רִאשׁוֹנָה מִשְׁנֵה עֲו‍ֹנָם וְחַטָּאתָם עַל חַלְּלָם אֶת־אַרְצִי" (יח).

הגויים יכירו בה' (יט־כא)

הנביא מתאר כיצד לעתיד לבוא יבואו הגוים ויודו בגדולתו של ה': "אַךְ־שֶׁקֶר נָחֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ הֶבֶל וְאֵין־בָּם מוֹעִיל. הֲיַעֲשֶׂה־לּוֹ אָדָם אֱלֹהִים וְהֵמָּה לֹא אֱלֹהִים" (יט-כ). בסוף הקטע מובאת קריאה לפורענות שתוביל להכרה בה': "לָכֵן הִנְנִי מוֹדִיעָם בַּפַּעַם הַזֹּאת אוֹדִיעֵם אֶת־יָדִי וְאֶת־גְּבוּרָתִי וְיָדְעוּ כִּי־שְׁמִי ה'" (כא). לא ברור למי מכוונת פורענות זאת. רד"ק הסביר שהכוונה היא לגויים שלא יודו בגדולת ה'. המלבי"ם הסביר שעל ידי כך שה' יביא פורענות על כל העולם, כולם יבינו את כוחו של ה'. ר"י קרא ושד"ל הסבירו שהפורענות מכוונת לעם ישראל, ולמעשה הקטע הקודם משמש כקל וחומר – הגויים יודעים ומכירים בה', ואילו עם ישראל לא, ועל כן יש לפרוע בהם.