קריאות לאויב ולירושלים (א-ח)

הנביא קורא לתושבי המקומות הסמוכים לירושלים לחפש אחר מקלט "כִּי רָעָה נִשְׁקְפָה מִצָּפוֹן וְשֶׁבֶר גָּדוֹל" (א), ובמקביל מצווה את האויב לעלות למלחמה על ירושלים "קַדְּשׁוּ עָלֶיהָ מִלְחָמָה" (ד). לאחר מכן מובא שהאויב כל כך להוט לפגוע בירושלים, עד שהחיילים מחליטים לעלות ולהשחיתה בלילה. הפסקה מסתיימת בקריאה לירושלים: "הִוָּסְרִי יְרוּשָׁלִַם פֶּן־תֵּקַע נַפְשִׁי מִמֵּךְ פֶּן־אֲשִׂימֵךְ שְׁמָמָה אֶרֶץ לוֹא נוֹשָׁבָה" (ח).

תיאור הפורענות וסיבת הגעתה (ט-טו)

הנביא מתאר כיצד לאחר הפורענות תיוותר מישראל שארית קטנה – וזאת משום שעם ישראל לא הקשיב לה' "הִנֵּה עֲרֵלָה אָזְנָם וְלֹא יוּכְלוּ לְהַקְשִׁיב" (י). מכיוון שהעם לא שומעים לקול ה', הפורענות תגיע על כולם: "עַל־עוֹלָל בַּחוּץ וְעַל סוֹד בַּחוּרִים יַחְדָּו כִּי־גַם־אִישׁ עִם־אִשָּׁה יִלָּכֵדוּ זָקֵן עִם־מְלֵא יָמִים" (יא).

העם לא שומע לה' (טז-כא)

ה' מתאר כיצד הוא הציע לעם ללכת בדרך הטובה, אך העם סרב: "וַיֹּאמְרוּ לֹא נֵלֵךְ" (טז). בגלל סירוב העם לשמוע לה' וללכת בדרך הטובה, ה' פונה לארץ ומבשר לה על הפורענות שתגיע "שִׁמְעִי הָאָרֶץ הִנֵּה אָנֹכִי מֵבִיא רָעָה אֶל־הָעָם הַזֶּה פְּרִי מַחְשְׁבוֹתָם" (יט). בנוסף ה' מכריז שהוא לא מעוניין בקרבנות של עם ישראל "לָמָּה־זֶּה לִי לְבוֹנָה מִשְּׁבָא תָבוֹא וְקָנֶה הַטּוֹב מֵאֶרֶץ מֶרְחָק עֹלוֹתֵיכֶם לֹא לְרָצוֹן וְזִבְחֵיכֶם לֹא־עָרְבוּ לִי" (כ).

תיאור הגעת האויב (כב-כו)

בפסקה זו מתוארת שוב הגעתו של האויב לישראל "קֶשֶׁת וְכִידוֹן יַחֲזִיקוּ אַכְזָרִי הוּא וְלֹא יְרַחֵמוּ קוֹלָם כַּיָּם יֶהֱמֶה וְעַל־סוּסִים יִרְכָּבוּ עָרוּךְ כְּאִישׁ לַמִּלְחָמָה עָלַיִךְ בַּת־צִיּוֹן" (כג). העם שומע את האויב ומתגונן מפניו, והנביא מציע לעם להתאבל: "בַּת־עַמִּי חִגְרִי־שָׂק וְהִתְפַּלְּשִׁי בָאֵפֶר אֵבֶל יָחִיד עֲשִׂי לָךְ מִסְפַּד תַּמְרוּרִים כִּי פִתְאֹם יָבֹא הַשֹּׁדֵד עָלֵינוּ" (כו). הפסקה חותמת בכך שעם ישראל מאוסים בעיני ה' בעקבות רשעתם "כֻּלָּם סָרֵי סוֹרְרִים הֹלְכֵי רָכִיל נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל כֻּלָּם מַשְׁחִיתִים הֵמָּה... כֶּסֶף נִמְאָס קָרְאוּ לָהֶם כִּי־מָאַס ה' בָּהֶם" (כח-ל).