תקציר ירמיהו פרק ב'

בעבר – ימי הנעורים (א-ג)

הפרק פותח בתיאור היחסים בין ה' וישראל כזוג אוהבים. ה' מצהיר שהוא זוכר את האמונה של עם ישראל בימי המדבר, בהם העם הלך אחריו: "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" (ב).

בהווה - עזיבת ה' וכפיות טובה (ד-לז)

קשה לחלק לפסקאות נבואה ארוכה ומפותלת זאת, אך ניתן לסכם שהנבואה דנה בתהליך מרכזי אחד: עזיבת עם ישראל את ה' כסמל לכפיות הטובה של עם ישראל, והזמנת הפורענות בעקבות זאת. הנבואה כוללת שמונה שאלות רטוריות שמטרתן להדהד את כפיות הטובה של עם ישראל ועזיבתם את ה':

"מַה־מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם בִּי עָוֶל כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ?" (ה).

"הַהֵימִיר גּוֹי אֱלֹהִים וְהֵמָּה לֹא אֱלֹהִים?" (יא).

"הַעֶבֶד יִשְׂרָאֵל אִם־יְלִיד בַּיִת הוּא? מַדּוּעַ הָיָה לָבַז?" (יד).

"אֵיךְ תֹּאמְרִי לֹא נִטְמֵאתִי אַחֲרֵי הַבְּעָלִים לֹא הָלַכְתִּי? רְאִי דַרְכֵּךְ בַּגַּיְא דְּעִי מֶה עָשִׂית!" (כג).

"לָמָּה תָרִיבוּ אֵלָי? כֻּלְּכֶם פְּשַׁעְתֶּם בִּי נְאֻם־ה'!" (כט).

"הֲמִדְבָּר הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל אִם אֶרֶץ מַאְפֵּלְיָה? מַדּוּעַ אָמְרוּ עַמִּי רַדְנוּ לוֹא־נָבוֹא עוֹד אֵלֶיךָ?" (לא).

"מַה־תֵּיטִבִי דַּרְכֵּךְ לְבַקֵּשׁ אַהֲבָה? לָכֵן גַּם אֶת־הָרָעוֹת למדתי (לִמַּדְתְּ) אֶת־דְּרָכָיִךְ!" (לג).

"מַה־תֵּזְלִי מְאֹד לְשַׁנּוֹת אֶת־דַּרְכֵּךְ? גַּם מִמִּצְרַיִם תֵּבֹשִׁי כַּאֲשֶׁר־בֹּשְׁתְּ מֵאַשּׁוּר!" (לו).

ניתן לשרטט באופן כללי את מהלך הנבואה על פי השאלות הרטוריות המשובצות בה. ה' מאשים את אבותיהם של השומעים שהתרחקו ממנו ובחרו לעבוד אלהים אחרים. לאחר מכן הוא תוהה כיצד ייתכן שעם מחליף את א-להיו האמיתיים באלהי שקר? השאלה השלישית מתייחסת לפורענות שתגיע לעם ישראל – היה לבז, כלומר קיבל פורענות, ואף אחד לא דאג לו – לא משום שהוא עבד, אלא בגלל חטאיו. עניין זה מוביל לשאלה הרטורית הבאה בה ישראל מתכחשים לחטאיהם, וה' מוכיח אותם "רְאִי דַרְכֵּךְ בַּגַּיְא דְּעִי מֶה עָשִׂית". בעקבות זאת מופיעה השאלה הבאה בה ה' תוהה מדוע ישראל "רבים" (=פונים אל ה' בדרך של משפט) בזמן הפורענות שהרי "כֻּלְּכֶם פְּשַׁעְתֶּם בִּי" (כט).

שלוש השאלות האחרונות חוזרות על התהליך המרכזי המוצג בנבואה: ה' תוהה מדוע עם ישראל עזב אותו "מַדּוּעַ אָמְרוּ עַמִּי רַדְנוּ לוֹא־נָבוֹא עוֹד אֵלֶיךָ", ומבהיר שאין עניין לישראל למצוא חן בעיני עמים אחרים, שהרי בקרוב הוא ילמד את ה"רעות", והכוונה לפורענות. השאלה האחרונה חוזרת על אותה נקודה לפיה אין סיבה לבקש עזרה ממצרים, מכיוון ש"גַּם מִמִּצְרַיִם תֵּבֹשִׁי כַּאֲשֶׁר־בֹּשְׁתְּ מֵאַשּׁוּר".