החלק הראשון של הפרק הוא המשך הנבואה מהפרק הקודם: נחמה וגאולה להרי ישראל בניגוד לחורבן הר שעיר שתואר בפרק הקודם. בחלק השני של הפרק יש נבואה הסוקרת את ההיסטוריה של עם ישראל.
נבואה על הרי ישראל (א-טו)
הנביא פותח בדברים קשים בגנות הגויים שבזו לישראל "יַעַן בְּיַעַן שַׁמּוֹת וְשָׁאֹף אֶתְכֶם מִסָּבִיב לִהְיוֹתְכֶם מוֹרָשָׁה לִשְׁאֵרִית הַגּוֹיִם וַתֵּעֲלוּ עַל־שְׂפַת לָשׁוֹן וְדִבַּת־עָם... אֲנִי נָשָׂאתִי אֶת־יָדִי אִם־לֹא הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לָכֶם מִסָּבִיב הֵמָּה כְּלִמָּתָם יִשָּׂאוּ" (ב-ז). הבוז והשממה יתהפכו לפריחה של הרי ישראל: "וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא" (ח). עם ישראל ירבה ויפרח בארץ, ולא יהיה מבוזה עוד מהגויים: "וְלֹא־אַשְׁמִיעַ אֵלַיִךְ עוֹד כְּלִמַּת הַגּוֹיִם וְחֶרְפַּת עַמִּים לֹא תִשְׂאִי־עוֹד וְגוֹיַיִךְ לֹא־תַכְשִׁלִי עוֹד נְאֻם אֲדֹנָי ה'" (טו).
הגאולה – "לְשֵׁם־קָדְשִׁי" (טז-לז)
נבואה זו נחלקת לשלוש פסקות. בתחילה הנביא מתאר את חטאי ישראל (טו-כא): "בֶּן־אָדָם בֵּית יִשְׂרָאֵל יֹשְׁבִים עַל־אַדְמָתָם וַיְטַמְּאוּ אוֹתָהּ בְּדַרְכָּם וּבַעֲלִילוֹתָם כְּטֻמְאַת הַנִּדָּה הָיְתָה דַרְכָּם לְפָנָי" (יז). הנבואה מאשימה את ישראל בחטאים שהובילו לחילול שמו של ה' בעיני הגויים. על אף זאת, ה' ירחם על עמו "וָאֶחְמֹל עַל־שֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלְּלֻהוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר־בָּאוּ שָׁמָּה" (כא). כך לאחר תיאור חטאי העם, מתוארת הגאולה (כב-לב). הנביא מדגיש שהנבואה לא תתרחש בעקבות מעשי ישראל, אלא בעיקר למען שמו של ה': ה' יביא את ישראל מהגויים אל הארץ, ויטהר אותם "וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם וִהְיִיתֶם לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹהִים" (כט). לאחר תיאור הגאולה הנביא מתאר כיצד ה' ירפא את נגעי הארץ ויחזיר אותה לקדמותה: "וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר יִשָּׁאֲרוּ סְבִיבוֹתֵיכֶם כִּי אֲנִי ה' בָּנִיתִי הַנֶּהֱרָסוֹת נָטַעְתִּי הַנְּשַׁמָּה אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי" (לו).