בפרקנו שתי נבואות שהנושא המשותף להן הוא גורל ירושלים, ושימוש במעשים סמליים.
משל הסיר (א-יד)
נבואה זו נפתחת בתאריך "בַּשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִית בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ". הכוונה לשנה התשיעית לצדקיהו, וזהו תאריך תחילת המצור, כפי שמופיע בספר מלכים: "וַיְהִי בִשְׁנַת הַתְּשִׁיעִית לְמָלְכוֹ בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בָּא נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל הוּא וְכָל-חֵילוֹ עַל-יְרוּשָׁלִַם וַיִּחַן עָלֶיהָ וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק סָבִיב" (מל"ב כ"ה, א).
ה' מצווה את הנביא לקחת סיר ולהעמידו על האש. לאחר מכן על הנביא לאסוף את הנתחים המובחרים ביותר לתוך הסיר: "אֱסֹף נְתָחֶיהָ אֵלֶיהָ כָּל־נֵתַח טוֹב יָרֵךְ וְכָתֵף מִבְחַר עֲצָמִים מַלֵּא" (ד). תוך כדי המשל משולב הנמשל: הסיר הוא "עִיר הַדָּמִים", ירושלים, "אֲשֶׁר חֶלְאָתָה בָהּ וְחֶלְאָתָהּ לֹא יָצְאָה מִמֶּנָּה לִנְתָחֶיהָ לִנְתָחֶיהָ הוֹצִיאָהּ לֹא־נָפַל עָלֶיהָ גּוֹרָל" (ו). בהמשך האש תתגבר "הַרְבֵּה הָעֵצִים הַדְלֵק הָאֵשׁ הָתֵם הַבָּשָׂר וְהַרְקַח הַמֶּרְקָחָה וְהָעֲצָמוֹת יֵחָרוּ" (י), כך שהעצמות שבסיר ישרפו לחלוטין. ה' מבהיר שהעונש על ירושלים מגיע בעקבות חטאיה "בְּטֻמְאָתֵךְ זִמָּה יַעַן טִהַרְתִּיךְ וְלֹא טָהַרְתְּ מִטֻּמְאָתֵךְ לֹא תִטְהֲרִי־עוֹד עַד־הֲנִיחִי אֶת־חֲמָתִי בָּךְ" (יג).
האיסור להתאבל (טו-כז)
ה' מודיע לנביא שהוא "לֹקֵחַ... אֶת־מַחְמַד עֵינֶיךָ בְּמַגֵּפָה" (טז), כלומר אשת הנביא תמות, אך על יחזקאל יש איסור להתאבל "וְלֹא תִסְפֹּד וְלֹא תִבְכֶּה וְלוֹא תָבוֹא דִּמְעָתֶךָ... אֵבֶל לֹא־תַעֲשֶׂה פְּאֵרְךָ חֲבוֹשׁ עָלֶיךָ וּנְעָלֶיךָ תָּשִׂים בְּרַגְלֶיךָ וְלֹא תַעְטֶה עַל־שָׂפָם וְלֶחֶם אֲנָשִׁים לֹא תֹאכֵל" (טז-יז). העם מנסה להבין מדוע יחזקאל לא מתאבל על מות אשתו, ואז הוא מסביר שזהו מעשה סמלי "וְהָיָה יְחֶזְקֵאל לָכֶם לְמוֹפֵת כְּכֹל אֲשֶׁר־עָשָׂה תַּעֲשׂוּ בְּבוֹאָהּ וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי אֲדֹנָי ה'" (כד). ה' עומד להחריב את ירושלים, וישראל אפילו לא יוכלו להתאבל על מתיהם. הפרק מסתיים בהודעה על פתיחת פיו של הנביא מרגע החורבן ואילך: "בַּיּוֹם הַהוּא יִפָּתַח פִּיךָ אֶת־הַפָּלִיט וּתְדַבֵּר וְלֹא תֵאָלֵם עוֹד וְהָיִיתָ לָהֶם לְמוֹפֵת וְיָדְעוּ כִּי־אֲנִי ה'" (כז).