יושבי הגלות לא מאמינים ולא שומעים לדברי הנביא: "בֶּן־אָדָם בְּתוֹךְ בֵּית־הַמֶּרִי אַתָּה יֹשֵׁב אֲשֶׁר עֵינַיִם לָהֶם לִרְאוֹת וְלֹא רָאוּ אָזְנַיִם לָהֶם לִשְׁמֹעַ וְלֹא שָׁמֵעוּ כִּי בֵּית מְרִי הֵם" (א), ועל כן ה' מצווה אותו לעשות שני מעשים סמליים.
מעשה סמלי: יציאה לגלות (ג-טז)
ה' מצווה את הנביא לעשות לו כלי גולה "וּגְלֵה יוֹמָם לְעֵינֵיהֶם וְגָלִיתָ מִמְּקוֹמְךָ אֶל־מָקוֹם אַחֵר לְעֵינֵיהֶם... וְהוֹצֵאתָ כֵלֶיךָ כִּכְלֵי גוֹלָה יוֹמָם לְעֵינֵיהֶם וְאַתָּה תֵּצֵא בָעֶרֶב לְעֵינֵיהֶם כְּמוֹצָאֵי גּוֹלָה" (ג-ד). את הכלים הנביא לא יוציא דרך פתחי הבית הרגילים אלא דרך חור בקיר. ה' גם אומר לנביא מה לומר לעם כשהם ישאלו אותו מה הוא עושה: "אֱמֹר אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה'... כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי כֵּן יֵעָשֶׂה לָהֶם בַּגּוֹלָה בַשְּׁבִי יֵלֵכוּ. וְהַנָּשִׂיא אֲשֶׁר־בְּתוֹכָם אֶל־כָּתֵף יִשָּׂא בָּעֲלָטָה וְיֵצֵא בַּקִּיר יַחְתְּרוּ לְהוֹצִיא בוֹ פָּנָיו יְכַסֶּה יַעַן אֲשֶׁר לֹא־יִרְאֶה לַעַיִן הוּא אֶת־הָאָרֶץ" (יב-יג). ה' ממשיך בנבואת הפורענות "וְהוֹתַרְתִּי מֵהֶם אַנְשֵׁי מִסְפָּר מֵחֶרֶב מֵרָעָב וּמִדָּבֶר לְמַעַן יְסַפְּרוּ אֶת־כָּל־תּוֹעֲבוֹתֵיהֶם בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר־בָּאוּ שָׁם וְיָדְעוּ כִּי־אֲנִי ה'" (טז).
מעשה סמלי: אכילה בדאגה (יז-כ)
לאחר מכן ה' מצווה את הנביא לאכול לחם ולשתות מים "בְּרָגְזָה וּבִדְאָגָה" (יח). מעשה סמלי זה מביע את הדאגה והקושי של העם: "כֹּה־אָמַר ה' לְיוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם אֶל־אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לַחְמָם בִּדְאָגָה יֹאכֵלוּ וּמֵימֵיהֶם בְּשִׁמָּמוֹן יִשְׁתּוּ לְמַעַן תֵּשַׁם אַרְצָהּ מִמְּלֹאָהּ מֵחֲמַס כָּל־הַיֹּשְׁבִים בָּהּ" (יט).
ויכוח על התגשמות דבר ה' (כא-כח)
הנביא תוהה מדוע העם חושבים ש"יַאַרְכוּ הַיָּמִים וְאָבַד כָּל־חָזוֹן" ומודיע להם שהפורענות קרובה "כִּי אִם־דַּבֵּר אֲלֵיהֶם קָרְבוּ הַיָּמִים וּדְבַר כָּל־חָזוֹן" (כג). אולי בני ישראל חושבים ש"הֶחָזוֹן אֲשֶׁר־הוּא חֹזֶה לְיָמִים רַבִּים וּלְעִתִּים רְחוֹקוֹת הוּא נִבָּא" (כז) אך מהרה יתברר כי "לֹא־תִמָּשֵׁךְ עוֹד כָּל־דְּבָרָי אֲשֶׁר אֲדַבֵּר דָּבָר וְיֵעָשֶׂה" (כח).