תגובת יונה (א-ד)
בסוף הפרק הקודם ה' מחל לאנשי נינוה לאחר ששבו ממעשיהם הרעים. יונה כועס על החלטתו של ה' "וַיֵּרַע אֶל־יוֹנָה רָעָה גְדוֹלָה וַיִּחַר לוֹ" (א) והוא מסביר שבגלל מידת הרחמים של ה', הוא ברח מהשליחות הראשונה: "כִּי יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה אֵל־חַנּוּן וְרַחוּם אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב־חֶסֶד וְנִחָם עַל־הָרָעָה" (ב). יונה אף מחריף את תגובתו ואומר: "קַח־נָא אֶת־נַפְשִׁי מִמֶּנִּי כִּי טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי" (ג). ה' עונה ליונה: "הַהֵיטֵב חָרָה לָךְ" (ד).
הקיקיון (ה-יא)
יונה יוצא מנינוה, ויושב תחת סוכה בצל "עַד אֲשֶׁר יִרְאֶה מַה־יִּהְיֶה בָּעִיר" (ה). ה' מצמיח ליונה קיקיון, שזה ככל הנראה שיח גדול שמעניק צל ליושבים תחתיו. יונה שמח על הקיקיון "וַיִּשְׂמַח יוֹנָה עַל־הַקִּיקָיוֹן שִׂמְחָה גְדוֹלָה" (ו). למחרת מזמן ה' תולעת שמייבשת את הקיקיון, ובעלות השחר מביא ה' רוח שמפזרת את עלי הקיקיון. בעקבות היעלמות הקיקיון יונה מגיב בחריפות: "וַתַּךְ הַשֶּׁמֶשׁ עַל־רֹאשׁ יוֹנָה וַיִּתְעַלָּף וַיִּשְׁאַל אֶת־נַפְשׁוֹ לָמוּת וַיֹּאמֶר טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי" (ח). כעת ה' נגלה ליונה ומוכיח אותו: "אַתָּה חַסְתָּ עַל־הַקִּיקָיוֹן אֲשֶׁר לֹא־עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּוֹ שֶׁבִּן־לַיְלָה הָיָה וּבִן־לַיְלָה אָבָד. וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל־נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר יֶשׁ־בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים־עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם אֲשֶׁר לֹא־יָדַע בֵּין־יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ וּבְהֵמָה רַבָּה" (י-יא). כלומר ה' מוכיח ליונה שמידת הרחמים מוצדקת, ועל הנביא להיות פחות צדקן בתפיסותיו.