כותרתו של ספר יואל כוללת רק את שמו של הנביא, ללא אזכור מפורש לגבי זמן פעולתו: "דְּבַר־ה' אֲשֶׁר הָיָה אֶל־יוֹאֵל בֶּן־פְּתוּאֵל" (א). פרשנים וחוקרים התחבטו ברקע ההיסטורי של נבואות יואל. המקדימים קבעו שהוא מימי יהורם, והמאחרים הניחו שיואל ניבא בימי הבית השני. מכיוון שאין רמזים ברורים בספר, קשה להכריע בשאלת זמן פעולתו של הנביא.
הארבה (ב-יב)
הנביא קורא ליושבי הארץ ושואל אותם "הֶהָיְתָה זֹּאת בִּימֵיכֶם וְאִם בִּימֵי אֲבֹתֵיכֶם?" (ב), והוא מציין כיצד הם יספרו על האירוע שהוא עומד לתאר, לדורות הבאים. האירוע המדובר הוא מכת ארבה קשה שתביא לחורבן קשה: "יֶתֶר הַגָּזָם אָכַל הָאַרְבֶּה וְיֶתֶר הָאַרְבֶּה אָכַל הַיָּלֶק וְיֶתֶר הַיֶּלֶק אָכַל הֶחָסִיל" (ד). הנביא מתאר כיצד מכת הארבה גורמת לאבל גדול: "אֱלִי כִּבְתוּלָה חֲגֻרַת־שַׂק עַל־בַּעַל נְעוּרֶיהָ" (ח). רב המפרשים רואים את תיאור הארבה כפשוטו, אך יש לציין שיש מי שראה בארבה תיאור אלגורי לאויבי ישראל, כך למשל מפרש ר"א מבלגנצי, בן דורו של הרשב"ם: "ד' מיני חגב מונה כאן רמז לד' מלכיות שכולם באו בזה אחר זה ומה ששייר זה כלה זה. וחוזר לפרש אכילתם וכליונם דרך משל כדרך שהתחיל במיני חגב שאוכלים פרי הארץ".
הכרזת אבל (יג-כ)
בפסקה הזאת הנביא מתרכז בקריאה לאבל: "חִגְרוּ וְסִפְדוּ הַכֹּהֲנִים הֵילִילוּ מְשָׁרְתֵי מִזְבֵּחַ בֹּאוּ לִינוּ בַשַּׂקִּים מְשָׁרְתֵי אֱלֹהָי כִּי נִמְנַע מִבֵּית אֱלֹהֵיכֶם מִנְחָה וָנָסֶךְ" (יג). הנביא קורא להכריז צום, שבו יזעקו ויקוננו יושבי הארץ לה': "הֲלוֹא נֶגֶד עֵינֵינוּ אֹכֶל נִכְרָת מִבֵּית אֱלֹהֵינוּ שִׂמְחָה וָגִיל" (טז). כפי שעולה מדברי העם גם הבהמות יערגו לה' בתקווה לחיים: "גַּם־בַּהֲמוֹת שָׂדֶה תַּעֲרוֹג אֵלֶיךָ כִּי יָבְשׁוּ אֲפִיקֵי מָיִם וְאֵשׁ אָכְלָה נְאוֹת הַמִּדְבָּר" (כ).