הפרק נפתח בתמונה כללית המציגה את עם ישראל כאיום ממשי על עמי כנען - כל המלכים בכנען מתקבצים יחד כדי להילחם בישראל: "וַיִּתְקַבְּצוּ יַחְדָּו לְהִלָּחֵם עִם יְהוֹשֻׁעַ וְעִם יִשְׂרָאֵל פֶּה אֶחָד" (ב).
הערמת יושבי גבעון על ישראל וכריתת ברית עמם (ג-טו)
כמו מלכי כנען, גם יושבי גבעון שמעו את מעשי ישראל ביריחו ובעי, ורצו שישראל לא יפגעו בהם. כמובן שאם הם היו באים כך סתם כדי לכרות ברית, ישראל לא היו מקבלים אותם, ולכן הם התחפשו ("וַיִּצְטַיָּרוּ") והציגו את עצמם כאנשים שבאו מארץ רחוקה "מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה בָּאנוּ וְעַתָּה כִּרְתוּ לָנוּ בְרִית" (ו). אמנם עם ישראל חוששים שהם מארץ קרובה, אך החשש מתפוגג במהרה, "וַיַּעַשׂ לָהֶם יְהוֹשֻׁעַ שָׁלוֹם וַיִּכְרֹת לָהֶם בְּרִית לְחַיּוֹתָם וַיִּשָּׁבְעוּ לָהֶם נְשִׂיאֵי הָעֵדָה" (טו). הכתוב מדגיש ש"אֶת פִּי ה' לֹא שָׁאָלוּ" (יד).
גילוי המזימה ונתינת הגבעונים כחוטבי עצים ושואבי מים (טז-כז)
לאחר שלושה ימים, ישראל מגלים שאלו שכרתו עמם ברית הם קרובים, מהעיר גבעון. יהושע מנסה לברר עם הגבעונים מדוע הם רימו אותם והם עונים תשובה כנה: "וַנִּירָא מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵינוּ מִפְּנֵיכֶם וַנַּעֲשֵׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה" (כד). מכיוון שהברית נעשתה בשבועה, לא ניתן לפגוע בגבעונים והפתרון הוא להפוך אותם לחוטבי עצים ושואבי מים "לָעֵדָה וּלְמִזְבַּח ה' עַד הַיּוֹם הַזֶּה אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר" (כז).