קינה על נפילת ה"לבנון" (א-ג)
בנבואת קינה קצרה זו, באה קינה על נפילת הלבנון, כסמל לגדולה או מלכות: "פְּתַח לְבָנוֹן דְּלָתֶיךָ וְתֹאכַל אֵשׁ בַּאֲרָזֶיךָ. הֵילֵל בְּרוֹשׁ כִּי־נָפַל אֶרֶז אֲשֶׁר אַדִּרִים שֻׁדָּדוּ הֵילִילוּ אַלּוֹנֵי בָשָׁן כִּי יָרַד יַעַר הַבָּצִיר (א-ב).
משל הרועה (ד-יז)
בפסקה זו הנביא מציג מעשים סמליים הנוגעים לעולם הרועים. הפסקה קשה מאוד להבנה משתי סיבות. ברמה הבסיסית, לא כל הפעולות הנזכרות בפסקה מוכרות לנו היום מכיוון שהן לקוחות מ"שפת הרועים". מעבר לכך, הנמשל של המעשים לא נהיר כלל. הנביא לא פירש את מעשיו, ולנו נותר רק לשער למה התכוון הנביא, ועל איזו תקופה היסטורית הנבואה נשענת. בבואו לפרש את הנבואה, רש"י ציין: "וראיתי לשונות הרבה לפירוש נבואה זו ואיני יכול לכוונן" (יג).
ה' מבקש מהנביא לרעות את הצאן, מכיוון שמדובר ב"צֹאן הַהֲרֵגָה" (ד). הרועים של הצאן לא חומלים עליהם, ואף ה' לא יחמול על הצאן "כִּי לֹא אֶחְמוֹל עוֹד עַל־יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ" (ו). הנביא ממלא את צו ה', והופך לרועה הצאן "וָאֶרְעֶה אֶת־צֹאן הַהֲרֵגָה" (ז). הוא לוקח שתי מקלות: לאחד הוא קורא נועם, ולשני חובלים. הרועה מציין "וָאַכְחִד אֶת־שְׁלֹשֶׁת הָרֹעִים בְּיֶרַח אֶחָד". כלל לא ברור לאילו שלושת רועים הוא מתכוון, אך מהרה, ואולי בעקבות זאת, לרועה נמאס מצאנו: "וַתִּקְצַר נַפְשִׁי בָּהֶם וְגַם־נַפְשָׁם בָּחֲלָה בִי. וָאֹמַר לֹא אֶרְעֶה אֶתְכֶם הַמֵּתָה תָמוּת וְהַנִּכְחֶדֶת תִּכָּחֵד וְהַנִּשְׁאָרוֹת תֹּאכַלְנָה אִשָּׁה אֶת־בְּשַׂר רְעוּתָהּ" (ז-ח). הרועה שובר את המקל 'נועם' "לְהָפֵיר אֶת־בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת־כָּל־הָעַמִּים" (י), והמסר מגיע אל השומעים "וַיֵּדְעוּ כֵן עֲנִיֵּי הַצֹּאן הַשֹּׁמְרִים אֹתִי כִּי דְבַר־ה' הוּא" (יא). לאחר שהרועה מקבל את שכרו על רעיית הצאן, ה' מצווה אותו להשליך את הכסף "אֶל־הַיּוֹצֵר", ולאחר מכן הרועה שב ושובר את המקל השני, 'חובלים' "לְהָפֵר אֶת־הָאַחֲוָה בֵּין יְהוּדָה וּבֵין יִשְׂרָאֵל" (יד).
לאחר מכן ה' שוב פונה אל הנביא ומצווה אותו "קַח־לְךָ כְּלִי רֹעֶה אֱוִלִי" (טו), וה' מסביר: "כִּי הִנֵּה־אָנֹכִי מֵקִים רֹעֶה בָּאָרֶץ הַנִּכְחָדוֹת לֹא־יִפְקֹד הַנַּעַר לֹא־יְבַקֵּשׁ וְהַנִּשְׁבֶּרֶת לֹא יְרַפֵּא הַנִּצָּבָה לֹא יְכַלְכֵּל וּבְשַׂר הַבְּרִיאָה יֹאכַל וּפַרְסֵיהֶן יְפָרֵק" (טז).