פרקים ז'-ח' מתמקדים בשאלת המשך הצומות החורבן. השאלה ניצבת בתחילת פרקנו והתשובה הברורה ניתנת רק לקראת סוף פרק ח'. בין השאלה לתשובה (וגם לאחריה) ישנן נבואות העוסקות במהות הצום והסיבות לחורבן. כל פסקה בשני פרקים אלו נפתחת בכותרת "וַיְהִי דְּבַר־ה'..."
"הַאֶבְכֶּה בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִשִׁי" (א-ג)
בשנת ארבע לדריוש, בחודש כסלו, פנו כמה אנשים אל הַכֹּהֲנִים והַנְּבִיאִים בשאלה: "הַאֶבְכֶּה בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִשִׁי הִנָּזֵר כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי זֶה כַּמֶּה שָׁנִים?" (ג). אמנם בית המקדש עוד לא בנוי, אך מכיוון שחלקו כבר היה בנוי, ועם ישראל יושב בארצו, ייתכן שהצום בחודש החמישי, בחודש אב, צריך להתבטל.
הצומות הם מנהג אנושי ולא צו מה' (ד-ז)
בפסקה זו ה' מורה לנביא להזכיר לעם שהציווי על הצום הוא יוזמה אנושית ולא א-לוהית: "כִּי־צַמְתֶּם וְסָפוֹד בַּחֲמִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי וְזֶה שִׁבְעִים שָׁנָה הֲצוֹם צַמְתֻּנִי אָנִי" (ה). בניגוד למחשבה שה' גזר על הצומות, ה' מעוניין שיקיימו את מה שציווה ביד הנביאים: "הֲלוֹא אֶת־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר קָרָא ה' בְּיַד הַנְּבִיאִים הָרִאשֹׁנִים בִּהְיוֹת יְרוּשָׁלִַם יֹשֶׁבֶת וּשְׁלֵוָה וְעָרֶיהָ סְבִיבֹתֶיהָ וְהַנֶּגֶב וְהַשְּׁפֵלָה יֹשֵׁב" (ז).
סיבת החורבן היא אי קיום הצווים המוסריים והחברתיים (ח-יד)
לאחר ההבהרה שהצום אינו צו ה', בפסקה זו יש הבהרה מהן הדרישות של ה' מהעם: "מִשְׁפַּט אֱמֶת שְׁפֹטוּ וְחֶסֶד וְרַחֲמִים עֲשׂוּ אִישׁ אֶת־אָחִיו. וְאַלְמָנָה וְיָתוֹם גֵּר וְעָנִי אַל־תַּעֲשֹׁקוּ וְרָעַת אִישׁ אָחִיו אַל־תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם" (ט-י). מכיוון שהעם לא שמע לנביאים ולדבר ה' – ולא נצמד לצווים המוסריים – הגיע החורבן: "וְהָאָרֶץ נָשַׁמָּה אַחֲרֵיהֶם מֵעֹבֵר וּמִשָּׁב וַיָּשִׂימוּ אֶרֶץ־חֶמְדָּה לְשַׁמָּה" (יד).