פרקנו עוסק במקורות ההכנסה של המשכן: מתרומה במחיר של שווי האדם, ועד לתרומת רכוש כמו בהמות, שדות ובתים.
ערכין בנפשות אדם ואיסור פדיית בהמה לקרבן (א-י)
הפסקה הראשונה עוסקת בערכי האדם המבקש להביא תרומה למשכן בשווי ערכו שלו. לפי הדירוג שמופיע כאן נדמה כי שווי האדם נקבע לפי כוח העבודה שלו. כך איש "שווה" יותר מאישה, וצעיר "שווה" יותר ממבוגר. אם מדובר בהקדשת בהמה לקרבן, לא ניתן להמיר אותה בכסף.
הקדשות אחרות (יא-כד)
כעת הכתוב סוקר אפשרויות שונות של תרומה למשכן, מה ניתן לתרום ומה לא.
הקדשת בהמה טמאה (יא-יג): בהמה שלא ניתן להקריב אותה לקרבן, הכהן בוחן את ערכה, וכפי שהכהן מעריך, כך יהיה שוויה. אם המקדיש מעוניין לפדות אותה, הוא צריך לשלם את שווי הבהמה ולהוסיף חמישית משוויה.
הקדשת בית (יד-טו): גם במקרה שאיש מעוניין להקדיש את ביתו – הכהן מעריך את הבית "כַּאֲשֶׁר יַעֲרִיךְ אֹתוֹ הַכֹּהֵן כֵּן יָקוּם" (יד). וגם במקרה הזה אם המקדיש מעוניין לפדות את הבית, עליו לשלם לקופת המשכן את שווי הבית ולהוסיף חמישית משוויו.
הקדשת שדה (טז-כד): במקרה של הקדשת שדה, הערך נקבע לפי זרע השדה. כמובן שערך השדה השתנה לפי הקירבה לשנת היובל. בשנת היובל כזכור השדות חוזרות לבעליהן, ולכן ככל שההקדשה של השדה לקודש נעשתה קרוב יותר לשנת היובל, ערך השדה יורד בהתאם. אם הבעלים של השדה לא גאל את השדה עד שנת היובל, השדה הופכת להיות כחרם ושייכת לכהנים. אם אדם הקדיש שדה שקנה (את פירות השדה) מאדם אחר, בשנת היובל השדה חוזרת לבעל השדה המקורי.
הסתייגויות ודינים נוספים (כה-לג)
חישוב הערך (כה): "כָל-עֶרְכְּךָ יִהְיֶה בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה יִהְיֶה הַשָּׁקֶל"
הקדשת בכור (כו-כז): בכור של בהמה או צאן אין להקדיש, כי ממילא הם שייכים למקדש משעת לידתם. בכור בהמה טמאה ניתן להקדיש והדין כמו הקדשת בהמה טמאה.
הקדשת חרם (כח-כט): אם נכס כלשהו הוחרם, אין דרך לפדות או להמיר אותו בכסף.
הקדשת מעשר (ל-לג): מעשרות מפירות וזרעים שייכים לה', אך ניתן לגאול אותם, ולהוסיף חמישית מערכם, כמו הדין בבהמה טמאה ובבית. בנוגע למעשר בהמות וצאן כל עשירי יהיה קודש לה', ולא ניתן להמיר בהמה אחרת, ואם עשה זאת – שתיהן יהיו לה'.
סיכום (לד)
"אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת-מֹשֶׁה אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי"