תקציר ויקרא פרק כ"ד

מצוות ה"תמיד": נר ולחם (א-ט)

פסקה זו נחלקת לשני צווים שיש להם מכנה משותף אחד מרכזי: התמידיות שלהם. הצו הראשון הוא הדלקת נר תמיד באהל מעד, שדולק "מֵעֶרֶב עַד-בֹּקֶר לִפְנֵי ה' תָּמִיד" (ג). הצו השני הוא לחם שגם אותו אהרן צריך לערוך תמיד לפני ה' "יַעַרְכֶנּוּ לִפְנֵי ה' תָּמִיד". את הלחם אהרן מעמיד ביום השבת, עד לשבת הבאה שבה מחליפים את הלחם. הלחם שהורד, נאכל במקום קדוש על ידי הכהנים.

המקלל (י-כג)

פסקה זו מספרת סיפור ולאחריו מתפרש חוק חדש – מבנה המוכר לנו מסיפורים אחרים בספר במדבר. על הקשרו ומקומו של פרשיית המקלל ראו במאמריהם של הרב אמנון בזק, הרב יעקב דון, והרב מאיר שפיגלמן.

הכתוב מדבר מריבה בין שני אנשים: אדם שאמו ישראלית אך אביו מצרי ואדם שנחשב לישראלי . תוך כדי מריבה, האדם שאמו ישראלית ואביו מצרי אמר את השם המפורש של ה' ולאחר מכן קילל. מכיוון שמדובר במקרה שעוד לא אירע, ובחוק שעוד לא פורש "וַיַּנִּיחֻהוּ בַּמִּשְׁמָר לִפְרֹשׁ לָהֶם עַל-פִּי ה'" (יב), כדי לדעת מה לעשות בו.

ה' נענה לשאלת העם ואומר שיש להוציא את המקלל ולרגום אותו באבנים. ה' מעביר למשה את החוק העקרוני "אִישׁ אִישׁ כִּי-יְקַלֵּל אֱלֹהָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ. וְנֹקֵב שֵׁם-ה' מוֹת יוּמָת רָגוֹם יִרְגְּמוּ-בוֹ כָּל-הָעֵדָה כַּגֵּר כָּאֶזְרָח בְּנָקְבוֹ-שֵׁם יוּמָת" (טו-טז). יחד עם זה מופיע בפרק קובץ קטן של חוקים הנוגעים לדיני נזיקין, שחוזרים במידה מסויימת על החוקים שבספר שמות. הכתוב מסיים בקיום החוק "וַיּוֹצִיאוּ אֶת-הַמְקַלֵּל אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ אָבֶן וּבְנֵי-יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת-מֹשֶׁה" (כג).