פרק י"א פותח את חטיבת הטומאה והטהרה שבספר ויקרא. פרקנו עוסק בדיני מאכלות אסורות.
סימני טהרה וטומאה בחיות (א-ח)
סימני הזהוי של חיה טהורה הם שלושה: מפריסה פרסה, שוסעת שסע ומעלה גרה. אם יש לחיה רק שני מאפיינים או רק מאפיין אחד – היא איננה כשרה לאכילה. לכן הגמל, השפן, הארנבת והחזיר – לא כשרים למאכל.
סימני טהרה וטומאה בחיות המים (ט-יב)
בדגים יש רק שני סימני טהרה: "כֹּל אֲשֶׁר-לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמַּיִם" (ט). בניגוד לפסקה של החיות, הכתוב לא מביא פירוט אילו דגים כשרים למאכל ואילו לא.
עופות טהורים וטמאים (יג-יח)
בדיון על העופות אין כלל סימנים, אלא רק רשימה של עופות האסורים לאכילה, וביניהם: נשר, עורב, בת יענה, שחף, נץ, ינשוף, חסידה וגם עטלף.
שרצי העוף טהורים וטמאים ודיני הטומאה בנגיעה (כ-כח)
הדיון על השרצים מתחיל עם שרצי העוף. עקרונית כל שרץ שהולך על ארבע אסור באכילה אך "אֲשֶׁר-לא (לוֹ) כְרָעַיִם מִמַּעַל לְרַגְלָיו, לְנַתֵּר בָּהֵן עַל-הָאָרֶץ" – מותר באכילה. כך למשל מותר לאכול ארבה, חרגול וחגב. כאן הכתוב מרחיב לגבי נגיעה בשרץ מת – "כָּל-הַנֹּגֵעַ בְּנִבְלָתָם יִטְמָא עַד-הָעָרֶב" (כד). הכתוב מוסיף גם דיני נגיעה בבהמה טמאה (שעוד לא מתה) : "כָּל-הַנֹּגֵעַ בָּהֶם יִטְמָא" (כו).
שרצי הארץ טהורים וטמאים ודיני הטומאה בנגיעה (כט-מה)
לגבי שרצי הארץ הכתוב לא נוקט בכללים אלא נותן רשימה קצרה של שרצים האסורים למאכל: חולדה, עכבר, צב, לטאה ועוד. גם כאן הכתוב מרחיב על דיני נגיעה בנבלת השרצים ומוסיף עוד על טומאת כלים "וְכֹל אֲשֶׁר-יִפֹּל-עָלָיו מֵהֶם בְּמֹתָם יִטְמָא..." (לב). הכתוב מביא דינים נוספים וחוזר בסוף לדיני השרץ. לבסוף, הכתוב מביא את הסיבה לאיסורי השרצים (וכנראה שזו הסיבה גם לכל דיני מאכלות אסורים): "כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי... כִּי אֲנִי ה' הַמַּעֲלֶה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיֹת לָכֶם לֵאלֹהִים וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי" (מד-מה)
סיכום (מו-מז)
זֹאת תּוֹרַת הַבְּהֵמָה וְהָעוֹף וְכֹל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת בַּמָּיִם וּלְכָל-נֶפֶשׁ הַשֹּׁרֶצֶת עַל-הָאָרֶץ. לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר וּבֵין הַחַיָּה הַנֶּאֱכֶלֶת וּבֵין הַחַיָּה אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל