תקציר ויקרא פרק ט'

בפרק הקודם קראנו על שבעת ימי המילואים ומה משה והכהנים צריכים לעשות בהם. פרקנו עוסק ביום השמיני.

הכנה להקרבת קרבנות היום השמיני (א-ז)

ביום השמיני משה קורא לאהרן, לבניו ולזקני ישראל והוא מנחה אותם מה לעשות באותו היום: להקריב קרבנות. אהרן מקריב עגל לחטאת ואיל לעלה. בני ישראל, שהזקנים מייצגים אותם, מקריבים שעיר עזים לחטאת, עגל וכבש לעולה, שור ואיל לשלמים ולבסוף גם מנחת סולת בלולה בשמן. הכתוב מסביר מדוע יש צורך בכל כך הרבה קרבנות: "כִּי הַיּוֹם ה' נִרְאָה אֲלֵיכֶם" (ד) כלומר הקרבנות מכשירות לקראת התגלות ה' "זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר-צִוָּה ה' תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה'" (ו).

אהרן מקריב את קרבנות היום השמיני (ח-כב)

אהרן שומע לדברי משה ועושה מה שציווה עליו. הוא מקריב את הקרבנות כהלכה, והפזמון "כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת-מֹשֶׁה" חוזר בפסקה זו פעמיים (י; כא) וגם הביטוי "וַיַּעֲשֶׂהָ כַּמִּשְׁפָּט" (טז). נשים לב שאהרן מקריב את כל קרבנות הנדבה האפשריים ואף קרבן חטאת. כשאהרן סיים את מלאכתו הוא נושא "אֶת-יָדָו אֶל-הָעָם וַיְבָרְכֵם וַיֵּרֶד מֵעֲשֹׂת הַחַטָּאת וְהָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים" (כב).

התוצאה: השראת שכינה (כג-כד)

בעקבות עבודתם של אהרן ובניו הכהנים כעת משה ואהרן יוצאים אל אהל מועד ומברכים את העם ומיד "וַיֵּרָא כְבוֹד-ה' אֶל-כָּל-הָעָם" (כג). בשונה מההתגלות שהורגלנו בה בספר שמות, ההתגלות המתוארת כאן היא יציאת אש ואכילת הקרבנות מהמזבח. העם רואה את המופת ומגיב "וַיַּרְא כָּל-הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם" (כד).