פרקנו ממשיך לסקור את הקרבנות הנותרים ולעסוק בדיני אכילתם.

תורת האשם (א-י)

במהלך הדיון בתורת האשם הכתוב מזכיר כמעט את כל הקרבנות. הכתוב פותח בכך שמקום שחיטת האשם הוא מקום השחיטה של קרבנות העולה. הכתוב ממשיך להסביר את עבודת הכהן ומסכם "כַּחַטָּאת כָּאָשָׁם תּוֹרָה אַחַת לָהֶם הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יְכַפֶּר-בּוֹ לוֹ יִהְיֶה" (ז) ולבסוף הכתוב מזכיר את קרבן מנחה ומחלק בין המנחות שמכינים אותן לפני ההקרבה (מעשה תנור, מרחשת ומחבת) שעוברת למקריב לעומת המנחה הרגילה שעוברת אל הכהנים.

תורת זבח השלמים (יא-כא)

בדיון הקודם על זבח השלמים הכתוב לא הזכיר כלל את עניין האכילה של המקריב. כעת הכתוב מחלק בין סוגי השלמים: תודה מחד גיסא ומאידך גיסא נדר או נדבה. אם המקריב מביא "עַל-תּוֹדָה" (יב) הוא מוסיף לקרבן התודה את זבח השלמים ומקריב יחד עם הקרבן אחד מכל סוגי הלחם והמצות שהביא. הכהן אוכל את החלות והבעלים אוכל את בשר הקרבן, ואסור להותיר מבשר הקרבן - "לא יניח ממנו עד בוקר" (טו). אם מדובר בנדר או נדבה מותר להותיר מן הקרבן אך רק למשך יומיים, ומה שנותר ממנו נשרף באש. הכתוב חותם את דיני השלמים בדיני אכילה בטומאה.

איסור אכילת חֵלֶב ודם (כב-כז)

כחלק מדיני השלמים, הקרבן שנאכל גם על ידי המקריב, הכתוב מציין את איסור אכילת חֵלֶב ואכילת דם.

דינים נוספים לקרבן שלמים (כח-לו)

בפסקה זו מתבהר מה נעשה עם החלב: "וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת-הַחֵלֶב הַמִּזְבֵּחָה" (לא). בפסקה זו הכתוב מפרט איזה חלק בקרבן הכהן מקבל "וְאֵת שׁוֹק הַיָּמִין תִּתְּנוּ תְרוּמָה לַכֹּהֵן מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם. הַמַּקְרִיב אֶת-דַּם הַשְּׁלָמִים וְאֶת-הַחֵלֶב מִבְּנֵי אַהֲרֹן לוֹ תִהְיֶה שׁוֹק הַיָּמִין לְמָנָה" (לב-לג).

סיכום חטיבת הקרבנות (לז-לח)

לאחר סקירה של הקרבנות: דרך הקרבתם ודרך אכילתם הכתוב מסכם "זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים. אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת-מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי בְּיוֹם צַוֹּתוֹ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶת-קָרְבְּנֵיהֶם לַה' בְּמִדְבַּר סִינָי" (לז-לח).