שני הפרקים הקרובים חוזרים שוב על הקרבנות שלמדנו עליהם בפרקים הקודמים אלא שההתבוננות כעת היא על האכילה של הקרבנות ועל מה שקורה עם הקרבן על המזבח ולאחר שהוא כבר ירד ממנו.
תורת העולה (א-ו)
קרבן עולה כפי שכבר הזכרנו בפרק א' נאכל כולו על ידי המזבח, ולכן הכתוב כאן לא יכול לדבר אודות אכילת הכהנים, אלא עוסק באופן עקרוני במה שקורה על המזבח, בכל הקרבנות ולא רק בקרבן עולה. הכתוב מתרכז באש "וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ" (ב), "וְהֵרִים אֶת-הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ" (ג), "וְהָאֵשׁ עַל-הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד-בּוֹ לֹא תִכְבֶּה" (ה) וכחתימה לפסקה "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל-הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה" (ו). ארבעת האזכורים האלה מתמקדים בשני הצווים החשובים: יש לפנות בכל יום את הדשן שאוכלת האש ובנוסף האש צריכה להיות דלוקה בכל העת. על המשמעות של עניין זה ראו בפוסט של פרופ' יונתן גרוסמן.
תורת המנחה (ז-יא)
פסוקים אלה מסבירים לכהן מה לעשות עם קרבן המנחה "וְהֵרִים מִמֶּנּוּ בְּקֻמְצוֹ מִסֹּלֶת הַמִּנְחָה... וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחַ רֵיחַ נִיחֹחַ אַזְכָּרָתָהּ לַיהוָה" (ח). הכהנים רשאים לאכול מהמנחה שנותרה. ובסוף הפסקה שוב הכתוב מדגיש את האיסור להקריב חמץ, ואת האיסור לזר לאכול מן המנחה.
קרבן "ביום המשח אותו" (יב-טז)
הפרשנים מתלבטים לגבי טיבו של קרבן המנחה הזה, ומתי יש להביא אותו (ראו בפוסט של הרב אלחנן סמט). בין אם מדובר במנחה שהכהן מביא בזמן חניכתו ובין אם מדובר במנחה שהכהן מביא מדי יום דיניה של המנחה הם חיבור של כל סוגי המנחות: יש כאן "עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת" (כמו המנחה הרגילה), "עַל-מַחֲבַת בַּשֶּׁמֶן" (מנחת מחבת), "מֻרְבֶּכֶת" (אולי דומה למרחשת) "תֻּפִינֵי מִנְחַת פִּתִּים" (מנחת תנור). הכהן לא אוכל מן המנחה.
תורת החטאת (יז-כג)
הכתוב עוסק כאן במספר דינים של קרבן החטאת: מקום השחיטה ("בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשָּׁחֵט הָעֹלָה תִּשָּׁחֵט הַחַטָּאת"), מי שאוכל הוא הכהן העובד ("הַכֹּהֵן הַמְחַטֵּא אֹתָהּ יֹאכְלֶנָּה"), מקום האכילה הוא בחצר אוהל מועד וכל אשר יגע בבשרה או בדמה יקדש ובניגוד לחטאת חיצונית, חטאת פנימית אינה נאכלת ("לֹא תֵאָכֵל בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף").