בניגוד לפרק הקודם, בפרקנו הנביא מתאר את יחסי האהבה והחמלה של ה' לישראל.

אהבת ה' לישראל (א-ז)

הפרק נפתח באהבת ה' את ישראל, כאהבת אב לבנו: "כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ וּמִמִּצְרַיִם קָרָאתִי לִבְנִי" (א). על אף שישראל התרחקו מה', הוא ניסה להשיב אותם אליו "בְּחַבְלֵי אָדָם אֶמְשְׁכֵם בַּעֲבֹתוֹת אַהֲבָה" (ד), ועל אף זאת ישראל מיאנו לשוב "לֹא יָשׁוּב אֶל־אֶרֶץ מִצְרַיִם וְאַשּׁוּר הוּא מַלְכּוֹ כִּי מֵאֲנוּ לָשׁוּב" (ה).

רחמי ה' על ישראל (ח-יא)

למרות חטאי העם, ולמרות שה' מודיע על העונש - חורבן, מיד לאחר מכן ה' מרחם על עמו: "...נֶהְפַּךְ עָלַי לִבִּי יַחַד נִכְמְרוּ נִחוּמָי. לֹא אֶעֱשֶׂה חֲרוֹן אַפִּי לֹא אָשׁוּב לְשַׁחֵת אֶפְרָיִם" (ח-ט). בסופו של דבר, בעתיד, ישראל ילכו אחרי ה', ויזכו לגאולה: "אַחֲרֵי ה' יֵלְכוּ כְּאַרְיֵה יִשְׁאָג... וְהוֹשַׁבְתִּים עַל־בָּתֵּיהֶם נְאֻם־ה'" (י-יא).