הגלות בחג (א-ט)
פסקה זו מתרכזת בתיאור הגלות העתידה לבא על ישראל והקושי לעבוד את ה' כראוי בגלות. הפסוקים מתמקדים בהתנהלות בגלות בזמן חג. כנראה שהכוונה לחג האסיף, הוא חג הסוכות. הנביא פותח "אַל־תִּשְׂמַח יִשְׂרָאֵל אֶל־גִּיל כָּעַמִּים" (א). בניגוד לחג שבו צריכים להיות שמחים, ישראל לא יהיו שמחים. עם ישראל לא ישב בארץ ולא יוכל לאסוף את התבואה שלו בחג "גֹּרֶן וָיֶקֶב לֹא יִרְעֵם וְתִירוֹשׁ יְכַחֶשׁ בָּהּ. לֹא יֵשְׁבוּ בְּאֶרֶץ ה' וְשָׁב אֶפְרַיִם מִצְרַיִם וּבְאַשּׁוּר טָמֵא יֹאכֵלוּ" (ב-ג). כך גם הנסך לא יתקיים "לֹא־יִסְּכוּ לַה' יַיִן וְלֹא יֶעֶרְבוּ־לוֹ זִבְחֵיהֶם כְּלֶחֶם אוֹנִים לָהֶם כָּל־אֹכְלָיו יִטַּמָּאוּ כִּי־לַחְמָם לְנַפְשָׁם לֹא יָבוֹא בֵּית ה'" (ד), והנביא שואל "מַה־תַּעֲשׂוּ לְיוֹם מוֹעֵד וּלְיוֹם חַג־ה'" (ה). הנביא מבהיר שעונש הגלות בא על חטאי ישראל, ועל כך שלא שמעו לנביאיהם ואף פגעו בהם: "בָּאוּ יְמֵי הַפְּקֻדָּה בָּאוּ יְמֵי הַשִּׁלֻּם יֵדְעוּ יִשְׂרָאֵל אֱוִיל הַנָּבִיא מְשֻׁגָּע אִישׁ הָרוּחַ עַל רֹב עֲוֹנְךָ וְרַבָּה מַשְׂטֵמָה" (ז)
מעשי הדורות הקודמים (י-יז)
בפסקה זו הנביא מתבונן במעשי הדורות הקודמים. ה' 'מצא' את ישראל ושמח בהם כשם שההולך במדבר שמח במציאת ענבים ותאנים, אך מיד ישראל חטאו בבעל פעור. מכיוון שאבותיהם חטאו, זה לא מפתיע שגם הם מתנהגים כך, ומגיעים למצב שבו הם מוציאים את בניהם להורג, אולי כחלק מהעבודה למולך או כחלק ממלחמה "וְאֶפְרַיִם לְהוֹצִיא אֶל־הֹרֵג בָּנָיו" (יג). הנביא מתאר שבעקבות מעשיהם של אפרים, ה' יגרש אותם מביתו ואפילו יפסיק לאהוב את ישראל "כָּל־רָעָתָם בַּגִּלְגָּל כִּי־שָׁם שְׂנֵאתִים עַל רֹעַ מַעַלְלֵיהֶם מִבֵּיתִי אֲגָרְשֵׁם לֹא אוֹסֵף אַהֲבָתָם" (טו). אמירה זו היא קשה ואף חריגה בדברי הנבואה, והנביא ממשיך בקול קשה ונחרץ "יִמְאָסֵם אֱלֹהַי כִּי לֹא שָׁמְעוּ לוֹ וְיִהְיוּ נֹדְדִים בַּגּוֹיִם" (יז).