שחיתות אפרים (א-ג)

כשה' רוצה לרפא את ישראל ולהושיע אותם, מתגלים עוונתם "כְּרָפְאִי לְיִשְׂרָאֵל וְנִגְלָה עֲו‍ֹן אֶפְרַיִם וְרָעוֹת שֹׁמְרוֹן" (א), ועוון זה מונע מה' להושיע את אפרים. הנביא מבקר עוד ואומר "בְּרָעָתָם יְשַׂמְּחוּ־מֶלֶךְ וּבְכַחֲשֵׁיהֶם שָׂרִים" (ג).

שחיתות גדולי הממלכה (ד-ז)

הנביא מתאר ש"כֻּלָּם מְנָאֲפִים כְּמוֹ תַנּוּר בֹּעֵרָה מֵאֹפֶה" (ד), והכוונה היא לעם ולאנשי הממלכה "יוֹם מַלְכֵּנוּ הֶחֱלוּ שָׂרִים חֲמַת מִיָּיִן מָשַׁךְ יָדוֹ אֶת־לֹצְצִים" (ה). הדימוי לתנור בוער בא להציג את תאותם לשלטון כמו לחום תנור בוער. באמצעות דימוי התנור, הנביא מתאר בהמשך כיצד השרים תכננו לפגוע במלך "כֻּלָּם יֵחַמּוּ כַּתַּנּוּר וְאָכְלוּ אֶת־שֹׁפְטֵיהֶם כָּל־מַלְכֵיהֶם נָפָלוּ אֵין־קֹרֵא בָהֶם אֵלָי" (ז)

מדיניות החוץ הקלוקלת (ח-יב)

דימוי התנור ממשיך, והנביא מתאר את אפרים המתבולל בין העמים כ"עֻגָה בְּלִי הֲפוּכָה" (ח), כלומר עוגה שלא ראויה למאכל מכיוון שלא הפכו אותה לאחר האפיה. "אָכְלוּ זָרִים כֹּחוֹ וְהוּא לֹא יָדָע גַּם־שֵׂיבָה זָרְקָה בּוֹ וְהוּא לֹא יָדָע" (ט) – הנסיון של ממלכת ישראל (אפרים) ליצור קשרים עם ממלכות זרות לא הועיל להם אלא פגע והחליש אותם, והם אפילו לא הבינו זאת: "וַיְהִי אֶפְרַיִם כְּיוֹנָה פוֹתָה אֵין לֵב" (יא). בעקבות מעשיהם ה' יפרוש עליהם את רשתו ויפגע בהם "כַּאֲשֶׁר יֵלֵכוּ אֶפְרוֹשׂ עֲלֵיהֶם רִשְׁתִּי כְּעוֹף הַשָּׁמַיִם אוֹרִידֵם אַיְסִירֵם כְּשֵׁמַע לַעֲדָתָם" (יב).

נבואת פורענות (יג-טז)

לאחר שבפסקה הקודמת נחרץ גורל ממלכת ישראל, בפסקה זו ה' מדבר בצער על התנהלות עם ישראל ומדוע עליו לפרוע בעם "כִּי־פָשְׁעוּ בִי וְאָנֹכִי אֶפְדֵּם וְהֵמָּה דִּבְּרוּ עָלַי כְּזָבִים" (יג). על אף שה' חזק אותם, הם חושבים רע על ה' "וַאֲנִי יִסַּרְתִּי חִזַּקְתִּי זְרוֹעֹתָם וְאֵלַי יְחַשְּׁבוּ־רָע" (טו). גם אם הם שבים לה', הם עושים זאת כ"קשת רמיה", ולכן "יִפְּלוּ בַחֶרֶב שָׂרֵיהֶם מִזַּעַם לְשׁוֹנָם זוֹ לַעְגָּם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (טז).