פרקנו מכיל רצף של מצוות קצרות
איסורי "והתעלמת" (א-ד)
פסקה זו כוללת שתי חובות: החובה הראשונה – השבת אבידה. במקרה שאדם מוצא חפץ של אדם אחר, עליו להשיב את החפץ לבעליו. אם הבעלים של החפץ רחוק – המוצא משאיר את החפץ בביתו "עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ" ולאחר מכן ישיב לו את האבידה. החובה השנייה בפסקה זו היא לסייע לאדם שחמורו או שורו נפלו בדרך "הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ". בפסקה זו התורה חוזרת על האיסור להתעלם שלוש פעמים.
איסור כלי גבר על אשה (ה)
התורה אוסרת לגבר ללבוש בגדי אישה ולאישה ללבוש בגדי גבר. רוב הפרשנים הסבירו שמדובר בחשש לניאוף ולזנות. ראו עוד בדבריו של הרב יובל שרלו.
מצוות שילוח הקן (ו-ז)
התורה אוסרת על לכידת הציפור יחד עם אפרוחיה. יש לשלח את הציפור ורק לאחר מכן ניתן לקחת את האפרוחים "לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים" (ז). מצווה זו היא מעין הרחבה של המצווה בספר ויקרא: "וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד" (ויקרא כ"ב, כח).
חובת שימת מעקה בבית (ח)
התורה מחייבת אדם שבנה בית חדש להתקין מעקה בביתו, כדי למנוע נפילה: "וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ" (ח).
איסור כלאיים ושעטנז (ט-יב)
התורה מביאה שלושה איסורים הנוגעים לעירוב מין בשאינו מינו. הראשון – אין לזרוע בכרם שני מיני זרעים. השני – אין לחרוש שדה עם שור וחמור יחדיו. על טעם האיסור ראו את דבריו של הרב ד"ר תמיר גרנות. האיסור השלישי הוא לבישת שעטנז: צמר ופשתים יחד. ולבסוף התורה מזכירה את מצוות ציצית.
טענת בתולים (יג-כא)
בפסקה זו התורה מתמודדת עם טענת בתולים שקרית: האיש שנא את האישה שהתחתן איתה וטוען שאשתו לא הייתה בתולה בעת הנישואין. אביה ואמה של האישה, שבידיהם הוכחה שבתם הייתה בתולה, מציגים בפני זקני העיר את ההוכחה ומסבירים להם שמדובר בעלילת דברים. זקני העיר מענישים את האיש, ומעבר לקנס הכספי האיש "לֹא יוּכַל לְשַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו" (יט). במקרה שהאיש דובר אמת ולא נמצאה הוכחה שהאישה הייתה בתולה, סוקלים את האישה.
דיני ניאוף ואונס (כב-כט)
בפסקה זו התורה מביאה כמה מדיני ניאוף ואונס בדרך הדרגתית. בתחילה מביאה התורה מקרה של איש ואישה שקיימו יחסי מין בהסכמה, על אף שהאישה אשת איש. דינם – מוות. המקרה הבא הוא נערה בתולה שהייתה מאורסת לאיש (והיא נחשבת כאשת איש) ואיש שכב עמה. אם המקרה קרה בעיר – שניהם צריכים להיהרג מכיוון שהאישה לא צעקה. אם המעשה היה בשדה, מניחים שמדובר באונס ולכן רק לאיש יש דין מוות. המקרה החמור ביותר הוא אונס נערה בתולה – מעבר לתשלום הכספי האונס צריך להינשא לאישה שהוא תקף "לֹא יוּכַל שַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו" (כט).
נדמה שהכלל המנחה של התורה בענייני אונס הוא חומרת המעשה, כפי שהתורה בעצמה מתנסחת: "כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה" (כו).