עגלה ערופה (א-ט)
במקרה ונמצאה גופה בשטח הפקר, שאין דרך לדעת מי היה הרוצח – זקנים ושופטים יבדקו איזו עיר היא הקרובה ביותר לגופה. זקני העיר הקרובה צריכים לקחת עגלת בקר, להוריד את העגלה אל נחל איתן, לערוף שם את ראשה, לשטוף את ידיהם על גבי העגלה הערופה ולומר: "יָדֵינוּ לֹא שפכה (שָׁפְכוּ) אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ. כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה' וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם" (ז-ח)
אשת יפת תואר (י-יד)
דין זה ממשיך את דיני המלחמה מהפרק הקודם. לאחר סיום המלחמה, במקרה שאדם שובה לעצמו אשת יפת תואר מהאויב היא צריכה לגלח את שיער ראשה ו"לעשות" את ציפורניה. הפרשנים התלבטו באופי של הפעולות האלה: האם מדובר באבלות האישה על משפחתה (רמב"ן) או דרישה של התורה שהאישה תתנוול בעיני האיש מכיוון שהנישואין האלה לא רצויים, וכדי שהאיש יחזור בו מרצונו להיות עם האישה הנוכרית (רש"י). על כל פנים האיש צריך להתייחס בכבוד אל האישה השבויה. אם הוא לא חפץ בה יותר הוא צריך לשלוח אותה לחופשי, ולא למכור אותה בכסף: "לֹא תִתְעַמֵּר בָּהּ תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ" (יד)
בן אהובה ובן שנואה (טו-יז)
במקרה ויש לאיש שתי נשים, אחת אהובה ואחרת שנואה, והבן הבכור של האיש הוא מהאישה השנואה – האיש לא יכול לתת את זכויות הבכור לבן האהובה, אלא להקפיד לתת אותם לבן הבכור, שהוא ראשית אונו.
בן סורר ומורה (יח-כא)
דין נוסף הנוגע לענייני משפחה הוא בן סורר ומורה. מדובר בילד שלא שומע בקול הוריו, והוריו ככל הנראה התייאשו ממנו. אביו ואמו תופסים אותו ומוציאים אותו אל זקני העיר ואומרים "בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ זוֹלֵל וְסֹבֵא" (כ). העיר מתכנסת ורוגמת את הילד באבנים. מכיוון שמדובר באירוע חמור, בתוספתא מובעת דעה הקובעת ש"בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות".
איסור הלנת המת (כב-כג)
במקרה ואיש מת, יש לתלות אותו על העץ, אך התורה אוסרת על השארת הגופה על העץ למשך זמן, אלא יש לקבור את הגופה ביום ההוא "כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי וְלֹא תְטַמֵּא אֶת אַדְמָתְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה" (כג).