רוב הפרק עוסק בתקנות המסייעות לעניים. בפרק מובאות שלוש תקנות של התורה שמטרתן להקל על העניים בעם. בסוף הפרק מובא הקדשת בכור בהמה.

שמיטת כספים (א-ו)

פעם בשבע שנים, בשנת השמיטה, לא רק עבודת הקרקע מושבתת, אלא גם החובות נמחקים: "וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַה'" (ב).

יש להלוות לעני (ז-יא)

בעקבות התקנה על השמטת חובות, התורה מדגישה שצריך להמשיך להלוות לעני, על אף שמיטת הכספים בשנת השמיטה "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ... נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ" (ט-י). ושוב התורה מדגישה "פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ" (יא)

דין עבד עברי (יב-יח)

התקנה השלישית נוגעת לדיני עבד עברי או אמה עבריה. יש לשחרר עבדים בשנה השביעית לעבודתם. מכיוון שמדובר באנשים עניים בדרך כלל, אין לשלוח אותם ב"ידיים ריקות": "הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ תִּתֶּן לוֹ" (יד). במקרה שהעבד לא מעוניין לצאת בשנה השביעית, אדונו רוצע את אוזן העבד או האמה – והוא הופך להיות עבד לעולם, ולפי פרשנות חז"ל – עד היובל.

הקדשת בכורות (יט-כב)

"כָּל הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִוָּלֵד בִּבְקָרְךָ וּבְצֹאנְךָ הַזָּכָר תַּקְדִּישׁ לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲבֹד בִּבְכֹר שׁוֹרֶךָ וְלֹא תָגֹז בְּכוֹר צֹאנֶךָ" (יט). הבכור שמוקרב לה' צריך להיות בלי מום. במקרה ויש מום בבכור החיה או הבהמה, ניתן לאכול אותו "בִּשְׁעָרֶיךָ", עם הסייג לא לאכול את הדם.