תקציר בראשית פרק ו'

הבעיה – בני האלהים ובנות האדם (א-ד)

בני האדם מתחילים להתרבות בארץ. בני האלהים (שזהותם לא ממש ברורה. שתי דעות מרכזיות קיימות בקרב הפרשנים באשר אליה: האחת – שופטים ושרים, כלומר אנשים רמי מעלה; השנייה – מלאכים) לוקחים לעצמם את בנות האדם "כִּי טֹבֹת הֵנָּה" (ב). ה' רואה זאת ואומר: "לֹא-יָדוֹן (אולי מהשורש דו"נ – משפט וייתכן שמהמילה האכדית dannu=חזק) רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה" (ג).

המסקנה – "אֶמְחֶה אֶת-הָאָדָם... מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה" (ה-ח)

ה' רואה שהאדם עושה רע בארץ "וְכָל-יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל-הַיּוֹם" (ה) והוא מתנחם (=מצטער, מתחרט) על בריאת האדם "וַיִּתְעַצֵּב אֶל-לִבּוֹ" (ו). ה' מחליט להחריב את מה שברא ולמחות את האדם ואת החיה והבהמה מעל פני האדמה. אך פסקה זו מסתיימת בתקווה אופטימית: "וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה'" (ח).

התקווה – "נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו" (ט-כב)

כפי שהסתיימה הפסקה הקודמת, נח מוצא חן בעיני ה'. בפרק הקודם שמענו שייעודו של נח הוא להציל את האנושות מפני הקללה שה' הטיל על האדמה: "וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ ה'" (ה', כט). כך ה' נגלה לנח ומצווה עליו לבנות תיבה שתציל את האנושות מכליה גמורה. בזמן שה' יביא מבול כבד על הארץ ויחריב את כל מי שחי בעולם, לתיבה ייכנסו משפחתו של נח, חיות ובהמות – וכך יינצלו. נח שומע לה' ועושה "כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים כֵּן עָשָׂה" (כב).