פרקנו מספר על החטא הראשון שבמקרא - חטא הנחש, האישה והאדם.
הנחש מנסה לשכנע את האישה לאכול (א-ה)
לאחר תיאור הנחש כ"עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה" (א) הוא מיד פונה אל האישה ואומר לה: "אַף כִּי-אָמַר אֱ-לֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן" (שם). המשפט של הנחש לא ממש ברור, אך האישה כנראה מבינה ומסבירה לנחש שאכילה מהפרי האסור עלול להביא למוות. הנחש משכנע את האישה ואומר לה שבעצם האיסור לאכול מפרי העץ נובע מחשש של ה': "וִהְיִיתֶם כֵּא-לֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע" (ה).
האישה אוכלת מפרי העץ (ו)
האישה רואה ש"כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה-הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל" (ו) והיא מחליטה לאכול מפריו.
גם האיש אוכל מפרי העץ והתוצאה (ו2-ז)
לאחר שהאישה אכלה מהפרי האסור היא משתפת גם את בעלה והיא נותנת לו לטעום מהפרי. לאחר ששניהם אוכלים מהפרי, הם מבינים שהם עירומים ולכן "וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת" (ז).
קול ה' מתהלך בגן (ח-יג)
אחרי שהאדם והאישה עוברים על צו א-להים, ה' מגיע אל הגן כדי להוכיח את ברואיו. האדם שומע את קול ה' בגן ומתחבא. ה' 'מחפש' את האדם ושואל "אַיֶּכָּה?" (ט). האדם עונה לה' ואומר לו שהוא התחבא מכיוון שהוא עירום. לאחר שיח בין ה', האדם והאישה, כולנו מבינים שכולם אשמים, ולכן ה' ייתן עונש לכל אחד מהחוטאים, מהראשון ועד האחרון שבהם.
העונש לנחש (יד-טו)
העונש של הנחש הוא: "אָרוּר אַתָּה מִכָּל-הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה עַל-גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל-יְמֵי חַיֶּיךָ" (יד). כלומר הנחש יהיה מושפל מכל חיה אחרת. נוסף לזה ה' מרחיק את זרע הנחש מזרע האישה: "וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ" (טו), ומעמיד ההיררכיה ברורה בין האדם והנחש: "הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב" (טו).
העונש לאישה (טז)
האישה שהתפתתה לאכול מהפרי האסור נענשת גם היא: "הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים" (טז): ריבוי בני האדם בעולם ילווה מעתה ואילך בתהליך מייסר של הריון ולידה קשים. בנוסף גם כאן ה' מעמיד היררכיה בין האיש והאישה: "וְאֶל-אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל-בָּךְ" (טו).
העונש לאדם (יז-יט)
האדם שהשתתף באכילת הפרי האסור נענש גם הוא בעונש כבד. העונש של האדם קשור למקור שממנו הגיע, האדמה: "אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" (יז). כמו האישה שנענשה בפריונה, כך גם האיש נענש בפריון שלו – פריון האדמה. כמו בעונשים של הנחש והאישה גם כאן ה' מדגיש את מעמדו של האדם בעולם: "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל-הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי-עָפָר אַתָּה וְאֶל-עָפָר תָּשׁוּב" (יט).
סיום הסיפור (כ-כד)
פסקה זו נפתחת בהערה: "וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל-חָי" (כ) ולאחר מכן הכתוב מתאר שה' הכין לאדם ואשתו כתנות עור "וַיַּלְבִּשֵׁם" (כא). לאחר החטא של האדם והאישה יש להגביל את האדם בצורה ברורה ולכן ה' מגרש את האדם מהגן: "וַיְגָרֶשׁ אֶת-הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן-עֵדֶן אֶת-הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת-דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים" (כד).