תקציר בראשית פרק ב'

השבת (א-ג)

פסוקים אלו קשורים ליחידת הפסוקים הקודמת (פרק א') ונפתחים בהצהרה "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל-צְבָאָם" (א). ה' מסיים לעבוד ונח ביום השביעי. השבת אמנם לא נזכרת במפורש בפסוקים אלה, אך ברור לכולנו שהתורה מכוונת כבר כאן לספר על השבת, הייחודית לעם ישראל.

המצוקה – "ואדם אין לעבוד את האדמה" (ד-ו)

"שיח השדה" (ה) עוד לא היה בארץ ו"עשב השדה" (ה) לא צמח, מכיוון שה' עוד לא נתן גשם ועוד לא ברא את האדם. הפתרון הוא פשוט, ומופיע בפסוקים הבאים.

יצירת האדם (ז)

ה' יוצר את האדם "מִן-הָאֲדָמָה" (ז), כך שייעודו קשור למקום שממנו הוא נוצר – האדמה. אחרי בריאת האדם העצים והשיחים יוכלו להתקיים בעולם, כפי שנקרא כבר על הגן בעדן.

הגן שבעדן והצו לאדם (ח-יז)

לאחר שה' יוצר את האדם ניתן גם לנטוע עצים. ה' שם את האדם ב"גַּן-בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם" (ח). בפסוקים מתואר הנהר שיוצא מעדן ומתפצל לארבעה נהרות: פישון, גיחון, חידקל והפרת. מלבד הפישון, שאר הנהרות מוכרים לנו היטב. הכתוב מסיים את יחידת הפסוקים הזו שוב בידיעה שה' שם את האדם בגן עדן, אך כאן יש לאדם ייעוד: "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (טו). אם לא די בכך ה' נותן לאדם גם הגבלה, חוק א-להי: "וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" (יז).

המצוקה – "לא טוב היות האדם לבדו" (יח-כ)

שוב מצוקה. קודם לכן האדמה הייתה לא פורייה ואילו כעת מי שלא פורה הוא האדם. ה' יוצר ("וַיִּצֶר ה' אֱ-לֹהִים מִן-הָאֲדָמָה כָּל-חַיַּת הַשָּׂדֶה" - יט) לאדם בני זוג אך מסתבר שללא הצלחה: "וּלְאָדָם לֹא-מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" (כ).

יצירת האישה (כא-כה)

כמו בפעם הקודמת, בה הפתרון שבא לענות על מצוקת האדמה נוצר מן האדמה עצמה, כך גם הפעם - האישה נוצרת מן האדם עצמו: "וַיַּפֵּל ה' אֱ-לֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל-הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו... וַיִּבֶן ה' אֱ-לֹהִים אֶת-הַצֵּלָע אֲשֶׁר-לָקַח מִן-הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל-הָאָדָם" (כא-כב). החיבור של האדם והאישה גדול אף יותר מן החיבור של האדם והאדמה (על אף ששניהם נקראים באותו השם): "עַל-כֵּן יַעֲזָב-אִישׁ אֶת-אָבִיו וְאֶת-אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד" (כד).