תקציר במדבר פרק ל"א

פרקנו עוסק במלחמת ישראל במדין בעקבות חטא בעל פעור.

התכנון (א-ה)

ה' מצווה את משה "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ" (ב) – כלומר על משה להילחם עם המדינים לפני מותו. משה אוסף מהעם לוחמים "אֶלֶף לַמַּטֶּה לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל" (ד) כלומר בסך הכול יש 12,000 לוחמים.

הלחימה (ו-יב)

משה שולח את הלוחמים יחד עם פנחס. התורה לא מפרטת על שלבי הלחימה אלא מדווחת על תוצאותיה: הלוחמים הורגים כל זכר במדין, ביניהם מלכי מדין ובלעם בן בעור. הלוחמים שובים את הנשים, הטף והרכוש. בסיום המלחמה הם שורפים את ערי מדין באש.

לאחר הלחימה (יג-כד)

משה ואלעזר יוצאים לקראת הלוחמים, ומשה כועס עליהם: "וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה הַחִיִּיתֶם כָּל נְקֵבָה?! הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסָר מַעַל בַּה' עַל דְּבַר פְּעוֹר וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה בַּעֲדַת ה'" (טו-טז). משה מתיר לעם להותיר בחיים בנות קטנות, אך נשים בגירות – יש להרוג.

עניין נוסף הנזכר הוא טהרת הכלים של מדין. גם כאן כמו בפרק י"ט (ולא עוד במקרא כולו) מופיע המונח "זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה" (כא) ומוזכרים מי הנידה המוזכרים גם שם, כך שייתכן שיש קשר בין שתי הפרשיות.

חלוקת הרכוש (כה-נד)

לאחר סיום הלחימה ניתן לחלק את הרכוש. ה' מצווה את משה לחלק את הרכוש באופן שווה בין הלוחמים ובין שאר העם: "וְחָצִיתָ אֶת הַמַּלְקוֹחַ בֵּין תֹּפְשֵׂי הַמִּלְחָמָה הַיֹּצְאִים לַצָּבָא וּבֵין כָּל הָעֵדָה" (כז). גם אנשי המלחמה וגם העם צריכים להפריש מהרכוש לה': מאנשי הצבא מופרש אחד מחמש מאות לקודש, תרומה לה', ומבני ישראל מופרש אחד מחמישים מהרכוש שניתן ללויים. הכתוב סוקר את הרכוש ולבסוף מסכם "וַיִּקַּח מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶת הַזָּהָב מֵאֵת שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְהַמֵּאוֹת וַיָּבִאוּ אֹתוֹ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד זִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי ה'" (נג)