תקציר במדבר פרק ט'

פרקנו עוסק בשני עניינים: הראשון חגיגות הפסח ותקנת פסח שני. העניין השני הוא נסיעת המחנה לפי הענן.

חגיגות פסח, ופסח שני (א-יד)

לאחר שנה שעם ישראל יצאו ממצרים, הם חוגגים את הפסח "וְיַעֲשׂוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-הַפָּסַח בְּמוֹעֲדוֹ..." (ב). אך אנשים שהיו טמאים לא יכלו לחגוג את הפסח באותה עת, והם תהו "לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת-קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ז). משה בתגובה מבקש מהם להמתין לתשובתו של ה'.

תשובתו של ה' מפתיעה: מי שלא היה יכול לחגוג את הפסח בתאריך המקורי, יכול לחגוג אותו חודש לאחר מכן. אך הכתוב מדגיש שהדין חל רק על מי שלא היה יכול לחגוג את הפסח מסיבות של טומאה או מרחק מהדרך. איש שלא חגג את הפסח למרות שהיה טהור ובמקום קרוב – דינו כרת. הכתוב מסיים בהכללת הגר בהלכות הפסח. הגר שהתורה מדברת עליו כאן הוא לא אדם שהתגייר, כפי שמקובל מלשון חז"ל, אלא אדם שגר בארץ. הגר לא יכול לחגוג את הפסח אם הוא לא נימול, כפי שכתוב בספר שמות: "וְכִי-יָגוּר אִתְּךָ גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַה' הִמּוֹל לוֹ כָל-זָכָר וְאָז יִקְרַב לַעֲשֹׂתוֹ וְהָיָה כְּאֶזְרַח הָאָרֶץ וְכָל-עָרֵל לֹא-יֹאכַל בּוֹ" (שמות י"ב, מח).

נסיעת מחנה בני ישראל לפי הענן (טו-כג)

פסוקים אלה מהווים מעין הרחבה של הפסוקים האחרונים בספר שמות, ועיקרם: "עַל-פִּי ה' יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל-פִּי ה' יַחֲנוּ" (יח) – הנסיעה של המחנה היא על פי הענן ששוכן מעל המשכן. כאשר הענן עולה מעל האוהל, יש לנסוע וכאשר הוא נמצא על האוהל – יש להמשיך בחנייה, גם אם מדובר בתקופה ארוכה.