שתי הפסקאות שבפרק נפתחות בכותרות "וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר" (א, כב) ועוסקות בעניינים שונים.

נזיר (א-כא)

בפסקה הראשונה הכתוב מביא את המצוות והאיסורים החלים על איש או אישה שקבלו על עצמם נזירות: "אִישׁ אוֹ-אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַה'". על הנזיר יש איסור לשתות יין "מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן מֵחַרְצַנִּים וְעַד-זָג לֹא יֹאכֵל" (ד). בנוסף, אסור לנזיר להעביר תער (=סכין) בשיער הראש, וכן אסור לו להיטמא בטומאת מת, אפילו לקרובי משפחתו.

בהמשך, הכתוב מביא שני מקרים של סיום הנזירות: אם הנזירות הסתיימה באופן פתאומי "וְכִי-יָמוּת מֵת עָלָיו בְּפֶתַע פִּתְאֹם", עליו להפסיק את הנזירות, לגלח את שערות ראשו לאחר שבעה ימים ולהביא קרבנות למשכן: "שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה... אֶחָד לְחַטָּאת וְאֶחָד לְעֹלָה" (י-יא) ובנוסף עליו להביא כבש בן שנה לאשם.

מקרה אחר הוא סיום הנזירות באופן מתוכנן. גם במקרה הזה עליו להביא קרבנות למשכן ולגזור את שערו, אך התהליך מורכב יותר: הנזיר מביא כבש בן שנה לעולה, כבשה בת שנה לחטאת ואיל אחד לשלמים. נוסף לאלה הנזיר מביא גם "סַל מַצּוֹת סֹלֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם" (טו). את שערו הוא מגלח ב"פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד" (יח) ושורף את שערו מעל קרבן השלמים.

פתיחה לחנוכת המשכן: ברכת כהנים (כב-כז)

הכותרת שבה נפתחת ברכת כהנים "וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר" מעידה על כך שהיא הקדמה למסופר בפרק הבא: חנוכת המשכן, שם לא מוזכרת הכותרת, והיא נזכרת שוב בעניין חדש, בתחילת פרק ח', בצו העלאת הנרות במשכן. ביום השמיני למילואים אהרן מברך את העם "וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת-יָדָו אֶל-הָעָם וַיְבָרְכֵם" (ויקרא ט', כב), ורש"י (שם) בעקבות המדרש קושר בין שתי הפרשיות.

בברכה זו הכהנים מברכים את עם ישראל שה' ישמור עליהם ויברך אותם.