הקינה החמישית והאחרונה במגילה שונה מהקינות האחרות בכך שאינה אלפבתית.
הפגיעה בעם (א-י)
הקינה נפתחת בקריאה לה' שיראה את אשר עולל: "זְכֹר ה' מֶה הָיָה לָנוּ הַבִּיטָה וּרְאֵה אֶת חֶרְפָּתֵנוּ" (א), ונדמה שקריאה זו היא הקדמה לקינה כולה. בפסקה הראשונה הדוברים מתארים כיצד העם נפגע כחלק מהחורבן, והזווית היא בעיקר מדינית: "נַחֲלָתֵנוּ נֶהֶפְכָה לְזָרִים בָּתֵּינוּ לְנׇכְרִים" (ב); "עַל צַוָּארֵנוּ נִרְדָּפְנוּ יָגַעְנוּ וְלֹא הוּנַח לָנוּ. מִצְרַיִם נָתַנּוּ יָד אַשּׁוּר לִשְׂבֹּעַ לָחֶם" (ה-ו). הדוברים מעידים על כך שהם סובלים בגין חטאי אבותם: "אֲבֹתֵינוּ חָטְאוּ וְאֵינָם וַאֲנַחְנוּ עֲוֺנֹתֵיהֶם סָבָלְנוּ" (ז). לאחר מכן הם מדגישים את הרעב שהם מצויים בו: "בְּנַפְשֵׁנוּ נָבִיא לַחְמֵנוּ מִפְּנֵי חֶרֶב הַמִּדְבָּר. עוֹרֵנוּ כְּתַנּוּר נִכְמָרוּ מִפְּנֵי זַלְעֲפוֹת רָעָב" (ט-י).
הפגיעה בשכבות החברה (יא-יד)
בפסקה זו ישנו תיאור של הפגיעה בכל שכבות החברה ובניגוד לשאר הפסקות שבקינה, ללא לשון מדברים: "נָשִׁים בְּצִיּוֹן עִנּוּ בְּתֻלֹת בְּעָרֵי יְהוּדָה. שָׂרִים בְּיָדָם נִתְלוּ פְּנֵי זְקֵנִים לֹא נֶהְדָּרוּ. בַּחוּרִים טְחוֹן נָשָׂאוּ וּנְעָרִים בָּעֵץ כָּשָׁלוּ. זְקֵנִים מִשַּׁעַר שָׁבָתוּ בַּחוּרִים מִנְּגִינָתָם" (יא-יד).
הפגיעה בעיר ובמקדש (טו-יח)
בפסקה זו חוזרים המקוננים לדבר והם מתרכזים בפולחן ובמקדש שחרב: "עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ עַל אֵלֶּה חָשְׁכוּ עֵינֵינוּ. עַל הַר צִיּוֹן שֶׁשָּׁמֵם שׁוּעָלִים הִלְּכוּ בוֹ" (יז-יח).
בקשה לישועה (יט-כב)
הקינה, והמגילה כולה, מסתיימת בקריאה לתקווה. המקוננים מתלוננים כלפי ה': "לָמָּה לָנֶצַח תִּשְׁכָּחֵנוּ תַּעַזְבֵנוּ לְאֹרֶךְ יָמִים" (כ), ומבקשים: "הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם" (כא), וחותמים שגם אם ה' מאס בעם, אז "קָצַפְתָּ עָלֵינוּ עַד מְאֹד" (כב).
כתיבה: נתנאל שפיגל