קינה זו שונה מהקינות האחרות שבמגילת איכה מכיוון שהיא לא עוסקת בצורה ישירה בחורבן ירושלים, ורובה כוללת קינה/ תפילה של יחיד. כמו כן הקינה לא נפתחת במילה "איכה" כמו הקינות האלפבתיות האחרות (פרקים א', ב' ו-ד').
צרת המקונן (א-יט)
המקונן לא מתאר את צרתו בתחילת דבריו, אלא דווקא את מי שהביא עליו את הצרה: "אוֹתִי נָהַג וַיֹּלַךְ חֹשֶׁךְ וְלֹא אוֹר. אַךְ בִּי יָשֻׁב יַהֲפֹךְ יָדוֹ כׇּל הַיּוֹם. בִּלָּה בְשָׂרִי וְעוֹרִי שִׁבַּר עַצְמוֹתָי. בָּנָה עָלַי וַיַּקַּף רֹאשׁ וּתְלָאָה. בְּמַחֲשַׁכִּים הוֹשִׁיבַנִי כְּמֵתֵי עוֹלָם" (ב-ו). מדבריו נשמע שהמקונן סובל ממחלה, אך בהמשך הוא מתאר את צרתו כאויב: "דֹּב אֹרֵב הוּא לִי אֲרִי בְּמִסְתָּרִים. דְּרָכַי סוֹרֵר וַיְפַשְּׁחֵנִי שָׂמַנִי שֹׁמֵם. דָּרַךְ קַשְׁתּוֹ וַיַּצִּיבֵנִי כַּמַּטָּרָא לַחֵץ" (י-יב). רק בסוף הפסקה המקונן מזכיר את ה' בצורה מפורשת: "וָאֹמַר אָבַד נִצְחִי וְתוֹחַלְתִּי מֵה'" (יח), וכך ברור שהמקונן התכוון שה' הביא עליו את צרותיו.
תקוות המקונן (כא-לט)
יחד עם ההכרה שה' הוא זה שאחראי על צרות המקונן, אין הוא מתייאש, והוא מתעודד: "זֹאת אָשִׁיב אֶל לִבִּי עַל כֵּן אוֹחִיל. חַסְדֵי ה' כִּי לֹא תָמְנוּ כִּי לֹא כָלוּ רַחֲמָיו. חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ. חֶלְקִי ה' אָמְרָה נַפְשִׁי עַל כֵּן אוֹחִיל לוֹ" (כב-כד). המקונן ממשיך להפציר במשפטי חוכמה ומלאי תקווה על כך שה' יכול עוד להושיע אותו: "כִּי לֹא יִזְנַח לְעוֹלָם אֲדֹנָי" (לא).
צרת הרבים: הקינה על החורבן (מ-נא)
פסקה זו חריגה בקינה בגלל התוכן והסגנון. פסקה זו עוסקת בחורבן ירושלים בניגוד לשאר הקינה שהיא קינת יחיד. בנוסף הפסקה כאן מובאת בלשון מדברים (על אף שבסופה חוזרת ללשון מדבר). הציבור קורא לשוב לה' תוך התוודות על חטאיהם: "נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה וְנָשׁוּבָה עַד ה'. נִשָּׂא לְבָבֵנוּ אֶל כַּפָּיִם אֶל אֵל בַּשָּׁמָיִם. נַחְנוּ פָשַׁעְנוּ וּמָרִינוּ אַתָּה לֹא סָלָחְתָּ" (מ-מב). לאחר מכן הם מקוננים על צרתם: "סְחִי וּמָאוֹס תְּשִׂימֵנוּ בְּקֶרֶב הָעַמִּים. פָּצוּ עָלֵינוּ פִּיהֶם כׇּל אֹיְבֵינוּ. פַּחַד וָפַחַת הָיָה לָנוּ הַשֵּׁאת וְהַשָּׁבֶר" (מה-מז). לאחר דברי הרבים חוזר שוב לשון מדבר יחיד, והמקונן מגיב על חורבן העיר: "פַּלְגֵי מַיִם תֵּרַד עֵינִי עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי" (מח).
בקשת המקונן לישועה אישית (נב-סו)
הקינה מסתיימת בבקשה המקונן לישועה מהצרה האישית שלו. הוא מבקש מה' שישמע את תפילתו: "קָרָאתִי שִׁמְךָ ה' מִבּוֹר תַּחְתִּיּוֹת. קוֹלִי שָׁמָעְתָּ אַל תַּעְלֵם אׇזְנְךָ לְרַוְחָתִי לְשַׁוְעָתִי (נה-נו) ושינקום באויביו: "תָּשִׁיב לָהֶם גְּמוּל ה' כְּמַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. תִּתֵּן לָהֶם מְגִנַּת לֵב תַּאֲלָתְךָ לָהֶם. תִּרְדֹּף בְּאַף וְתַשְׁמִידֵם מִתַּחַת שְׁמֵי ה'" (סד-סו).
כתיבה: נתנאל שפיגל