קינת המקונן (א-יא)
המקונן מתאר את חרפת העיר. בתחילת הקינה הוא מתאר את בדידותה של ירושלים: "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה רַבָּתִי בַגּוֹיִם שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת הָיְתָה לָמַס" (א) וכיצד כל אוהביה נהיו לה לאויבים: "כׇּל רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ הָיוּ לָהּ לְאֹיְבִים" (ב). המקונן עובר לתאר את ירושלים פנימה: "דַּרְכֵי צִיּוֹן אֲבֵלוֹת מִבְּלִי בָּאֵי מוֹעֵד כׇּל שְׁעָרֶיהָ שׁוֹמֵמִין כֹּהֲנֶיהָ נֶאֱנָחִים בְּתוּלֹתֶיהָ נּוּגוֹת וְהִיא מַר לָהּ... וַיֵּצֵא מִבַּת צִיּוֹן כׇּל הֲדָרָהּ הָיוּ שָׂרֶיהָ כְּאַיָּלִים לֹא מָצְאוּ מִרְעֶה וַיֵּלְכוּ בְלֹא כֹחַ לִפְנֵי רוֹדֵף" (ד-ו), ומציין שהעונש שלה נובע מחטאיה: "חֵטְא חָטְאָה יְרוּשָׁלַ͏ִם עַל כֵּן לְנִידָה הָיָתָה כׇּל מְכַבְּדֶיהָ הִזִּילוּהָ כִּי רָאוּ עֶרְוָתָהּ גַּם הִיא נֶאֶנְחָה וַתָּשׇׁב אָחוֹר" (ח). ירושלים פורצת לדברי המקונן ומקוננת גם היא: "רְאֵה ה' וְהַבִּיטָה כִּי הָיִיתִי זוֹלֵלָה" (יא).
קינת ירושלים (יב-כב)
בפסקה זו העיר תופסת את תפקיד המקוננת. העיר מתארת כיצד האל פגע בה: "מִמָּרוֹם שָׁלַח אֵשׁ בְּעַצְמֹתַי וַיִּרְדֶּנָּה פָּרַשׂ רֶשֶׁת לְרַגְלַי הֱשִׁיבַנִי אָחוֹר נְתָנַנִי שֹׁמֵמָה כׇּל הַיּוֹם דָּוָה" (יג) ועל כן היא בוכה: "עַל אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה עֵינִי עֵינִי יֹרְדָה מַּיִם כִּי רָחַק מִמֶּנִּי מְנַחֵם מֵשִׁיב נַפְשִׁי הָיוּ בָנַי שׁוֹמֵמִים כִּי גָבַר אוֹיֵב" (טז). בפסקה זו המקונן פורץ לדברי העיר ואומר: "פֵּרְשָׂה צִיּוֹן בְּיָדֶיהָ אֵין מְנַחֵם לָהּ צִוָּה ה' לְיַעֲקֹב סְבִיבָיו צָרָיו הָיְתָה יְרוּשָׁלַ͏ִם לְנִדָּה בֵּינֵיהֶם" (יז). ציון ממשיכה לקונן ומצדיקה את הדין: "צַדִּיק הוּא ה' כִּי פִיהוּ מָרִיתִי" (יח), והיא פונה לאל בצורה נרגשת: "רְאֵה ה' כִּי צַר לִי מֵעַי חֳמַרְמָרוּ נֶהְפַּךְ לִבִּי בְּקִרְבִּי כִּי מָרוֹ מָרִיתִי מִחוּץ שִׁכְּלָה חֶרֶב בַּבַּיִת כַּמָּוֶת" (כ). ציון חותמת את הקינה בבקשה לנקמה באויבים: "תָּבֹא כׇל רָעָתָם לְפָנֶיךָ וְעוֹלֵל לָמוֹ כַּאֲשֶׁר עוֹלַלְתָּ לִי עַל כׇּל פְּשָׁעָי כִּי רַבּוֹת אַנְחֹתַי וְלִבִּי דַוָּי" (כב).
כתיבה: נתנאל שפיגל