לאחר שהרֵעים השתתקו, בפרקים ל"ב-ל"ז מובאים נאומי אליהוא. פרקנו מהווה מעין הקדמה לדברי אליהוא בכלל.
פתיחה (א-ה)
הפסקה הפותחת את מעני אליהוא מבהירה את הרקע הסיפורי להתפרצות אליהוא. בעקבות השתתקות הרֵעים: "וַיִּשְׁבְּתוּ שְׁלֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה מֵעֲנוֹת אֶת אִיּוֹב כִּי הוּא צַדִּיק בְּעֵינָיו" (א), אליהוא כועס: "וַיִּחַר אַף אֱלִיהוּא בֶן בַּרַכְאֵל הַבּוּזִי מִמִּשְׁפַּחַת רָם בְּאִיּוֹב חָרָה אַפּוֹ עַל צַדְּקוֹ נַפְשׁוֹ מֵאֱלֹהִים. וּבִשְׁלֹשֶׁת רֵעָיו חָרָה אַפּוֹ עַל אֲשֶׁר לֹא מָצְאוּ מַעֲנֶה וַיַּרְשִׁיעוּ אֶת אִיּוֹב" (ב-ג) מתוך כך הוא מחליט לדבר.
הצטדקות אליהוא כצעיר שבחבורה (ו-י)
אליהוא מתנצל על כך שהוא צעיר ושאר הרֵעים הם מבוגרים, וטוען שהוא ירא מלהביע דעתו לפני הרֵעים הזקנים והחכמים: "וַיַּעַן אֱלִיהוּא בֶן בַּרַכְאֵל הַבּוּזִי וַיֹּאמַר צָעִיר אֲנִי לְיָמִים וְאַתֶּם יְשִׁישִׁים עַל כֵּן זָחַלְתִּי וָאִירָא מֵחַוֺּת דֵּעִי אֶתְכֶם" (ו). אך אז גילה שמקור החוכמה היא לא הגיל: "אָכֵן רוּחַ הִיא בֶאֱנוֹשׁ וְנִשְׁמַת שַׁדַּי תְּבִינֵם. לֹא רַבִּים יֶחְכָּמוּ וּזְקֵנִים יָבִינוּ מִשְׁפָּט" (ח-ט).
תוכחה לרֵעים על שתיקתם (יא-טז)
בפסקה זו אליהוא מוכיח את הרֵעים על כך שלא ענו לאויב כהוגן: "הֵן הוֹחַלְתִּי לְדִבְרֵיכֶם אָזִין עַד תְּבוּנֹתֵיכֶם עַד תַּחְקְרוּן מִלִּין. וְעָדֵיכֶם אֶתְבּוֹנָן וְהִנֵּה אֵין לְאִיּוֹב מוֹכִיחַ עוֹנֶה אֲמָרָיו מִכֶּם. פֶּן תֹּאמְרוּ מָצָאנוּ חׇכְמָה אֵל יִדְּפֶנּוּ לֹא אִישׁ" (יא-יג).
הסיבה לנאומי אליהוא (יז-כב)
אליהוא טוען שהוא חייב לענות לאיוב מכיוון שיש בו רוח דברים שחייבת לצאת: "כִּי מָלֵתִי מִלִּים הֱצִיקַתְנִי רוּחַ בִּטְנִי. הִנֵּה בִטְנִי כְּיַיִן לֹא יִפָּתֵחַ כְּאֹבוֹת חֲדָשִׁים יִבָּקֵעַ. אֲדַבְּרָה וְיִרְוַח לִי אֶפְתַּח שְׂפָתַי וְאֶעֱנֶה" (יח-כ). בחתימה טוען אליהוא שהוא יאמר רק את האמת ולא ישא פניו: "אַל נָא אֶשָּׂא פְנֵי אִישׁ וְאֶל אָדָם לֹא אֲכַנֶּה. כִּי לֹא יָדַעְתִּי אֲכַנֶּה כִּמְעַט יִשָּׂאֵנִי עֹשֵׂנִי" (כא-כב).
כתיבה: נתנאל שפיגל