בפרקים כ"ז-ל"א מובאים דברי איוב האחרונים לפני המנולוג של אליהוא (ל"ב-ל"ז) ודו השיח בין ה' לאיוב (ל"ח-מ"ב). בפרק הקודם תיאר איוב את עברו, ובפרקנו מתאר איוב את ההווה.
היחס המשפיל מהחברה (א-טו)
איוב מתאר שבניגוד לכל מה שהיה בעבר: "וְעַתָּה שָׂחֲקוּ עָלַי צְעִירִים מִמֶּנִּי לְיָמִים אֲשֶׁר מָאַסְתִּי אֲבוֹתָם לָשִׁית עִם כַּלְבֵי צֹאנִי" (א). איוב מתאר את הנערים שלועגים לו ומסכם: "בְּנֵי נָבָל גַּם בְּנֵי בְלִי שֵׁם נִכְּאוּ מִן הָאָרֶץ" (ח). מכאן הוא מתאר את העלבונות שהם מטיחים בו: "תִּעֲבוּנִי רָחֲקוּ מֶנִּי וּמִפָּנַי לֹא חָשְׂכוּ רֹק... עַל יָמִין פִּרְחַח יָקוּמוּ רַגְלַי שִׁלֵּחוּ וַיָּסֹלּוּ עָלַי אׇרְחוֹת אֵידָם… הׇהְפַּךְ עָלַי בַּלָּהוֹת תִּרְדֹּף כָּרוּחַ נְדִבָתִי וּכְעָב עָבְרָה יְשֻׁעָתִי" (י-טו).
איוב מתלונן לה' (טז-לא)
איוב מתלונן על הייסורים שהוא קיבל מהאל: "וְעַתָּה עָלַי תִּשְׁתַּפֵּךְ נַפְשִׁי יֹאחֲזוּנִי יְמֵי עֹנִי. לַיְלָה עֲצָמַי נִקַּר מֵעָלָי וְעֹרְקַי לֹא יִשְׁכָּבוּן. בְּרׇב כֹּחַ יִתְחַפֵּשׂ לְבוּשִׁי כְּפִי כֻתׇּנְתִּי יַאַזְרֵנִי" (טז-יח). איוב מציין שהוא פנה לה' - אך לשווא: "אֲשַׁוַּע אֵלֶיךָ וְלֹא תַעֲנֵנִי עָמַדְתִּי וַתִּתְבֹּנֶן בִּי. תֵּהָפֵךְ לְאַכְזָר לִי בְּעֹצֶם יָדְךָ תִשְׂטְמֵנִי" (כ-כא). בהמשך איוב מתאר את האכזבה שהוא חש בעקבות הגמול שהוא קיבל: "כִּי טוֹב קִוִּיתִי וַיָּבֹא רָע וַאֲיַחֲלָה לְאוֹר וַיָּבֹא אֹפֶל" (כו) ולכן איוב במצב פיזי ונפשי ירוד: "מֵעַי רֻתְּחוּ וְלֹא דָמּוּ קִדְּמֻנִי יְמֵי עֹנִי. קֹדֵר הִלַּכְתִּי בְּלֹא חַמָּה קַמְתִּי בַקָּהָל אֲשַׁוֵּעַ. אָח הָיִיתִי לְתַנִּים וְרֵעַ לִבְנוֹת יַעֲנָה" (כז-כט).
כתיבה: נתנאל שפיגל