בפרקים כ"ז-ל"א מובאים דברי איוב האחרונים לפני המנולוג של אליהוא (ל"ב-ל"ז) ודו השיח בין ה' לאיוב (ל"ח-מ"ב). בפרקנו מובא מזמור המתייחס ליחס שבין חכמת האדם לחכמת האל.
חכמת האדם (א-יב)
פסקה זו מונה את מעלותיה של חכמת האדם. כך מתואר כיצד האדם מצליח למצוא ולייצר חומרים מהטבע: "כִּי יֵשׁ לַכֶּסֶף מוֹצָא וּמָקוֹם לַזָּהָב יָזֹקּוּ. בַּרְזֶל מֵעָפָר יֻקָּח וְאֶבֶן יָצוּק נְחוּשָׁה" (א-ב) והאדם אף יודע כיצד לפלס לו דרכים כדי להשיג את מבוקשו: "פָּרַץ נַחַל מֵעִם גָּר הַנִּשְׁכָּחִים מִנִּי רָגֶל דַּלּוּ מֵאֱנוֹשׁ נָעוּ" (ד); "מִבְּכִי נְהָרוֹת חִבֵּשׁ וְתַעֲלֻמָהּ יֹצִא אוֹר" (יא). הפסקה נחתמת בפזמון החוזר גם בפסקה הבאה: "וְהַחׇכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא וְאֵי זֶה מְקוֹם בִּינָה" (יב) - בפזמון מובאת השאלה לגבי מקור החכמה, והתשובה תתברר בהמשך המזמור.
אין מחיר לחכמה (יג-כ)
בפסקה זו מוצג שלחכמה אין מחיר והיא נסתרת מעיני כל: "לֹא יָדַע אֱנוֹשׁ עֶרְכָּהּ וְלֹא תִמָּצֵא בְּאֶרֶץ הַחַיִּים… לֹא יֻתַּן סְגוֹר תַּחְתֶּיהָ וְלֹא יִשָּׁקֵל כֶּסֶף מְחִירָהּ… לֹא יַעַרְכֶנָּה זָהָב וּזְכוֹכִית וּתְמוּרָתָהּ כְּלִי פָז" (יג-יז). הפסקה מסתיימת שוב בשאלה: "וְהַחׇכְמָה מֵאַיִן תָּבוֹא וְאֵי זֶה מְקוֹם בִּינָה" (כ) - והתשובה בפסקה הבאה.
החכמה האמיתית היא של האל (כא-כח)
כפי שעלה בפסקה הקודמת החכמה נסתרת מעיני כל "וְנֶעֶלְמָה מֵעֵינֵי כׇל חָי וּמֵעוֹף הַשָּׁמַיִם נִסְתָּרָה" (כא) מכיוון שהאל הוא מקור החכמה האמיתי: "אֱלֹהִים הֵבִין דַּרְכָּהּ וְהוּא יָדַע אֶת מְקוֹמָהּ. כִּי הוּא לִקְצוֹת הָאָרֶץ יַבִּיט תַּחַת כׇּל הַשָּׁמַיִם יִרְאֶה" (כג-כד). לכן תפקיד האדם הוא לא להתרברב בחכמתו, אלא: "וַיֹּאמֶר לָאָדָם הֵן יִרְאַת אֲדֹנָי הִיא חׇכְמָה וְסוּר מֵרָע בִּינָה" (כח).
כתיבה: נתנאל שפיגל