בפרקים ד'-י"ד מופיע מחזור הויכוחים הראשון בין איוב לרעיו. בפרקים ד'-ה' מובאים דברי אליפז לאיוב.

זעקות איוב חסרות טעם (א-ז)

אליפז חוזר להוכיח את איוב, ולועג לו: "קְרָא נָא הֲיֵשׁ עוֹנֶךָּ וְאֶל מִי מִקְּדֹשִׁים תִּפְנֶה" (א) - אתה יכול לקרוא ולזעוק, אבל אין מי שיענה לך. אליפז מדגים שמות האויל נגרם דווקא על ידי כעסו, וכך גם הפתי מת בעקבות הקנאה שלו: "כִּי לֶאֱוִיל יַהֲרׇג כָּעַשׂ וּפֹתֶה תָּמִית קִנְאָה" (ב). הייסורים של האדם לא צומחים מאליהם, אלא: "כִּי אָדָם לְעָמָל יוּלָּד וּבְנֵי רֶשֶׁף יַגְבִּיהוּ עוּף" (ז). 

יש לדרוש את האל (ח-טז)

אליפז טוען בפני איוב, שאם הוא היה במקומו - הוא היה דורש את האל: "אוּלָם אֲנִי אֶדְרֹשׁ אֶל אֵל וְאֶל אֱלֹהִים אָשִׂים דִּבְרָתִי" (ח), ומכאן עובר אליפז לשיר שבח המבטא את גדולת ה': "עֹשֶׂה גְדֹלוֹת וְאֵין חֵקֶר נִפְלָאוֹת עַד אֵין מִסְפָּר. הַנֹּתֵן מָטָר עַל פְּנֵי אָרֶץ וְשֹׁלֵחַ מַיִם עַל פְּנֵי חוּצוֹת" (ט-י) וכן מזכיר כיצד ה' מעניק תקווה לחלשים: "וַיֹּשַׁע מֵחֶרֶב מִפִּיהֶם וּמִיַּד חָזָק אֶבְיוֹן. וַתְּהִי לַדַּל תִּקְוָה וְעֹלָתָה קָפְצָה פִּיהָ" (טו-טז).

מטרת הייסורים: חינוך האדם והטבתו (יז-כז)

בטענה האחרונה שלו טוען אליפז שעל איוב להיות מאושר שה' מוכיחו, מכיוון שדרכו של ה' היא להכאיב ולאחר מכן לרפא: "כִּי הוּא יַכְאִיב וְיֶחְבָּשׁ יִמְחַץ וְיָדָו תִּרְפֶּינָה" (יח), כך גם ה' מציל מרעב ומלחמה: "בְּרָעָב פָּדְךָ מִמָּוֶת וּבְמִלְחָמָה מִידֵי חָרֶב" (כ). כלומר איוב צריך להיות בטוח שה' יושיע אותו. אליפז מוסיף שטענותיו הן לא רק דעתו אלא דעת רבים: "הִנֵּה זֹאת חֲקַרְנוּהָ כֶּן הִיא שְׁמָעֶנָּה וְאַתָּה דַע לָךְ" (כז).

 

כתיבה: נתנאל שפיגל