תקווה לטוב

תשובת אליפז נמשכת שני פרקים. נביא ממנה פסוקים בודדים:

"אוּלָם אֲנִי אֶדְרֹשׁ אֶל אֵ-ל וְאֶל אֱ-לֹוהִים אָשִׂים דִּבְרָתִי:  עֹשֶׂה גְדֹלוֹת וְאֵין חֵקֶר נִפְלָאוֹת עַד אֵין מִסְפָּר:  הַנֹּתֵן מָטָר עַל פְּנֵי אָרֶץ וְשֹׁלֵחַ מַיִם עַל פְּנֵי חוּצוֹת:  לָשׂוּם שְׁפָלִים לְמָרוֹם וְקֹדְרִים שָׂגְבוּ יֶשַׁע... וַתְּהִי לַדַּל תִּקְוָה וְעֹלָתָה (=העוולה) קָפְצָה פִּיהָ" (ח-טז)

מבטו של אליפז על הטבע הסובב אותו הוא מבט אופטימי. המטר המרווה את הארץ, הנחלים הזורמים, אנשים קשי יום שעלו לגדולה. זהו מבט חלקי על העולם, אך מבט נכון. זוהי בחירתו של האדם במה להתבונן ועל מה לשים את הדגש. התמונות שהציג אליפז מביאות אותו למבט אופטימי גם באשר למה שהעתיד צופן בחובו לאיוב:

"... כִּי הוּא יַכְאִיב וְיֶחְבָּשׁ יִמְחַץ וְיָדָיו תִּרְפֶּינָה:  בְּשֵׁשׁ צָרוֹת יַצִּילֶךָּ וּבְשֶׁבַע לֹא יִגַּע בְּךָ רָע ...  וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ וּפָקַדְתָּ נָוְךָ וְלֹא תֶחֱטָא:  וְיָדַעְתָּ כִּי רַב זַרְעֶךָ וְצֶאֱצָאֶיךָ כְּעֵשֶׂב הָאָרֶץ" (יח-כד)

אליפז במענה זה אינו מאשים את איוב בחטא קדמון שבשלו באה עליו הפורענות. הוא מאשים אותו בעיקר בפסימיות שהוא מגלה כלפי העתיד מיד א-ל ש-די, שהביא עליו את ייסוריו. אליפז טוען, שמהתבוננות במעשי הבריאה ניתן להגיע למסקנה על טובו של הקב"ה כלפי עולמו, ומדוע יחרוג הקב"ה מטובו הגדול לעולמו ביחסו כלפי איוב? אליפז מייסד את מענהו בעיקר על התקווה, שאם אנו רואים בכל יום את טובו של הא-ל בעולמו, ודאי יש להישען על התקווה שסופו של הרע הפוקד את איוב הוא לצורך "למען ענותך ולמען נסותך להיטיבך באחריתך" (דברים ח', טז).

אין בדבריו של אליפז בשורות בתורת הגמול ובצדקתה, אלא רק דיון על טובו של הקב"ה ועל התקווה שטוב זה ייגלה גם על איוב. טובו של הקב"ה כלפי עולמו מתגלה מתוך התבוננות ואמונה. מתוך כך גם עולה התקווה לטובו העתידי כלפי איוב. האמונה והתקווה הולכות לפי דבריו כשהן שלובות זרוע.