תפילת אברהם ויצחק בדרך לעקדה

התורה מקמצת במילים ביחס לעולמם הפנימי של הדמויות המרכזיות בסיפור זה, ולכל היותר מתארת את פעולותיהם המעשיות. אברהם פועל, משכים, מבקע עצים, הולך, בונה מזבח, עוקד - והכול בדממה. האם שפתותיו או שפתות בנו יצחק רחשו תפילה? זאת לא נדע מתיאור המקרא.

הפייטן ר' יהודה בן שמואל אבן עבאס[1] בפיוטו המפורסם 'עת שערי רצון להפתח' פותח לנו צוהר לעולמה של תפילתם:
                 דָּפְקוּ בְשַׁעְרֵי רַחֲמִים לִפְתֹּחַ,
                 הַבֵּן לְהִזָּבַח וְאָב לִזְבֹּחַ.
                 קֹוִים לְאֵל וּבְרַחֲמָיו לִבְטֹחַ,
                 קֹוֵי יְיָ יַחֲלִיפוּ כֹחַ,
                 דָּרְשׁוּ בְּנַחְלַת אֵל לְהִסְתַּפֵּחַ.
                 עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ.

למה מקווים אברהם ויצחק? האם אכן 'להיזבח ולזבוח', כפי שנאמר כאן, או לפתיחת שערי רחמים אשר יבשרו על ביטול הקרבן, כנרמז בראש המחרוזת? ומהי 'נַחְלַת אֵל' שאליה רוצים הגיבורים להסתפח? האם היא בעולם הזה, או שמא במרומים שבהם אין עוד הבדל בין החיים לחיים, בעולם הבא?

דומה שהפייטן מציג לנו כאן את הרגשות הכפולים המלווים את מעשה העקדה:
מצד אחד, קיימת כל הזמן בלב הגיבורים תפילה – תקווה לשינוי פתאומי, ומצד שני – מתוך אותו ביטחון עצמו ברחמי האל – קיימת מסירות מוחלטת ונכונות מלאה לקיים את מעשה הקרבן בשלמותו, להיזבח ולזבוח.
הביטחון שליווה את אברהם מראשית דרכו דבק עתה גם ביצחק, והבלטת הרגשות האנושיים המבקשים חיים ומפלט רק מגדילה את עצמת ההקרבה העל-אנושית אשר שניהם כאחד מסכימים לה.

רגשות מעורבים אלו: צער העקידה והשמחה על הזכות שנפלה בחלקם, מבטא הפייטן במשפט מסכם מרוכז וחזק בסוף המחרוזת הבאה:
                 עַיִן בְּמַר בּוֹכָה וְלֵב שָׂמֵחַ.

      
[1] יהודה בן שמואל אבן עבאס- פייטן בן המאה השתים עשרה, יליד פאס שבמגרב. פיוט זה הינו מיצירותיו המובחרות ביותר. הוא זכה גם לתפוצה אדירה, ונאמר עד היום בכל בתי הכנסת של בני ספרד ועדות המזרח (כולל התימנים) לפני תקיעת שופר בראש השנה.

נערך ע"י צוות אתר התנך מתוך הספר 'שירה של פרשה' מאת פרופ' שולמית אליצור בהוצאת מוסד הרב קוק