תפילה מתוך צרה ומשבר

בפרקנו נצטווה משה כיצד לנהוג בעת מלחמה: "וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם, והרעותם בחצוצרות, ונזכרתם לפני ה' אלוהיכם, ונושעתם מאויביכם" (במדבר י', ט).

הרמב"ן טען שכאן נצטווינו במצווה מיוחדת להתפלל בשעת צרה. התקיעה בחצוצרות משתלבת בתפילה ציבורית, והיא מנחה אותנו גם לדורות, להתפלל ולזעוק לקב"ה בכל פעם שאנו נמצאים במשבר ובצרה.

הרמב"ן, בדומה לרוב חכמינו הראשונים, סבר שמן התורה אין אנו מחויבים להתפלל בכל יום. התורה ציוותה עלינו להתפלל רק בזמנים של מצוקה ומשבר. חכמים הוסיפו ותיקנו שיש להתפלל גם את התפילות הקבועות שבכל יום. לעומתו, הרמב"ם סבר שישנו חיוב מן התורה להתפלל בכל יום.

הרב סולובייצ'יק, במהלך נועז ומבריק, טען שגם הרמב"ם מסכים לעיקרון שהעלה הרמב"ן: התורה מצווה אותנו להתפלל רק בזמנים של צרה ומצוקה. אך לדעת הרמב"ם, כך הסביר הרב סולובייצ'יק, כל יום הוא שעת צרה ומשבר; ולכן חייבים מן התורה להתפלל בכל יום (פרקים במחשבת הרב, עמ' 61). עובד ה' בעל רגישות, נמצא תמיד במצב של מתח רוחני. ממילא, מצוות תפילה בשעת צרה שייכת לגביו בכל יום ובכל שעה.

בכתביו השונים חוזר הרב סולובייצ'יק שוב ושוב על היסוד הזה. שלווה ונוחות מלמדות לעתים קרובות על אדישות וניוון. האדם הדתי נתבע למשימות כבירות. הוא נתון במתח מתמיד בין אהבה ליראה, בין חול לקודש, בין העולם הזה והעולם הבא. מיצוי כל הקטבים של עולמו הרוחני משרה עליו מתח ותחושה של משבר. הרגשות הללו באים לידי ביטוי גם בתפילותיו, שאינן מביעות צהלה סתמית, אלא מתח רוחני עמוק.

נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'פרשות' בהוצאת מעליות